החיים על פי "מציצים"

ניתוח זה אינו מתיימר להיות ניתוח אקדמאי היות והסרט "מציצים" לא התיימר ולא יועד לקהל אקדמאי אלא שוחח עם קהל צופיו בשפה המוכרת לנו מחיינו היומיומיים. אני בחרתי להתמקד בחברה הישראלית כפי שמובאים בשתי הדמויות הראשיות של הסרט: אלי וגוטה

גוטה(אורי זוהר) מייצג בסרט " מציצים" דמות החופשית מכבלי החברה. הוא עובד כמציל בים, רווק, אינו חייב דין וחשבון לאיש.

לעומתו אלי(אריק אינשטיין)נשוי ויש לו ילדה. "ריחיים" מונחות על כתפיו, הוא חייב לדאוג לפרנסתו ופרנסת משפחתו. בין השורות אלי מנסה לחקות את חייו של גוטה בכך שהוא מנהל אורח חיים מרדניים ללא עכבות ומוסכמות. כשהוא נמצא בהופעה בסרט הוא פוגע בפרנסתוו בכך שהוא מזייף בכוונה עם הגיטרה וכך הוא מגחיך את סולן הלהקה שהוא מעסיקו וגונב לו את הבחורה היפה, את דינה(מונה זילברשטיין). הוא מותיר את מעסיקו שיתמודד עם המהומות שבמועדון וגונב לו את המונית, צעד שיכול להביא לפיטוריו.

גוטה לעומת אלי פועל על פי הכללים: הוא מגיע בזמן לעבודתו, אינו עובר על החוק בכך שהוא דג ללא שימוש בפצצות עומק, הוא מוכן לספוג השפלות ומהלומות מהבוס שלו מקס ובעצם גוטה הינו אדם שמרן תחת מסיכת הפרא דבר שבא לידי ביטוי אף ביחסיו המיניים. גוטה אינו יוזם קשר עם בחורה אלא אם כן הבחורה עברה "חימום והכנה" דרך אלי שמסביר לו כייצד יש לפעול עם דינה " אני קלטתי אותה, זה לא יילך איתה מהר, קח אותה לים, שתו קפה אחרי זה..."(מציצים) גוטה מוכן ליצור קשר רק עם רותי העוסקת בזנות והיא בעצם מהווה לו תחליף ל " בית חם ומשפחה"(שלום חנוך, "מציצים"). גוטה מקנא באלי שהוא נשוי ובכך שיש לו את האופציה של " שיהיה לך תמיד לאן לחזור"(שלום חנוך, "מציצים")

אלי וגוטה מהווים ביחסיהם סימביוזה. הצידוק המוסרי לאורח חייו של אלי זה גוטה-המציל החופשי והמשוחרר. התשוקה של גוטה זה חייו של אלי עם סימה המבשלת אוכל ביתי, אישה המעניקה יציבות. גוטה בסוף הסרט משוטט אחר המשפחתיות כשהוא רואה כייצד סימה ואלי נרדמו יחדיו אצלו בצריף וישנים מחובקים הוא משוטט אחר האהבה היחידה שהוא מכיר, אחר רותי הזונה. הטרגדיה היא שהסימבול "גוטה" יצר דור המשך ורותי מכרה את אהבתה לדור ההמשך, לאלטמן הקטן. כל אשר נותר לאלי וגוטה לעשות זה לשבת על כסאות נוח בשפת הים ולצפות בתיירות היורדות במדרגות לכיוונם, אולי יתמזל מזלם ויוכלו למשוך עוד יום תל אביבי.

אורי זוהר מנסה להראות לנו דרך אלי וגוטה את פני החברה הישראלית, את פנינו. חברה שאינה מתעסקת 24 שעות בנושאים רמים, גבוהים וקיומיים אלא מחפש אחר משמעות "גשמית" תל אביבית, הגשמה שכיום אנו מכנים אותה " הבועה" בבחינת חשיבה פוסטמודרניסטית של " אני, כאן ועכשיו". אלי וגוטה הינם היין ויאנג שמשלימים אחדד את השני בתוכנו, הם המאבק בין הליבידו לאיד, הרצון לחופש כשאתה ממוסד והרצון למיסוד החופש כאשר אתה חופשי. החוסר חיפוש אחר משמעות ותהיי השולית ביותר יוצרת בדידות. " מציצים" מוגדר כקומדיה אולם רב העצב הצ'פליני.