והלא כשפתחה הפרשה ב "כי תצא למלחמה", ביקשה היא לומר, כי לעולם לא תצא ל"מלחמת פנים". אלא מלחמה אחת היא בהוויתו של כל יהודי ואך ורק "על אויביך" שמבחוץ. ולא עוד שהנצחון עליו בבחינת : "ונתנו בידיך" כפוף לנקיון מ"מלחמה" פנימית כפוף לשלום הפנימי ולאחדות כלל ישראל. ואם יש מלחמה פנימית "גרעינית" שהיא מתועבת ביותר בעיני התורה היא המלחמה שבין "איש לאישה". לפיכך דווקא בפרשה זו הרבתה התורה לפרט היבטים וזויות שונות במשברים שבין האיש לאישה. אין התורה מתעלמת מהמציאות של שנאה מתפתחת שבין איש לאישה לכן ביקשה התורה לרמז כי די במציאות של "שנאה" כדי להשים קץ לזוגיות , שהרי אם לא כן השלב הבא זה "ושם לה עלילות דברים" והוצאת שם רע. והנה אם איש נגרר לכך הטילה התורה חיוב קשה ביותר על "זקני העיר" שלא יהיו שאננים וניתנה להם הסמכות : "לייסר אותו" ו"לענוש אותו" והעיקר לחייבו "שלא ישלחה כל ימיו". ועתה קל וחומר מכריע אם בית דין מגיע למסקנה כי חייב לגרשה והוא ממשיך לענותה שנים ועורם עליה שם רע כהנה וכהנה שהם רשאים

לכפותו לגרשה. מי שניתנה לו סמכות לחייב על האיש שלא יוכל לשלחה כל ימיו ובכלל זה לייסר ולענוש אותו . וודאי שניתנה לו הסמכות גם לגרשה שתוכל להמשיך לחיות את חייה[שהרי החיוב כאמור שלא ישלחה מתוך דאגה שאף אחד לא ישאנה]. ואם נותר ספק יבוא הכתוב הנוסף בהמשך על האיש ששכב עם בתולה ששוב נאמר שלא ישלחה כל ימיו תחת אשר עינה אותה ושוב קו"ח לזה שמענה אותה שנים שחייב לשלחה לכל ימיה כדי להקים חיים חדשים. עתה אולי יובנו הוראותיה המנדטוריות של התורה שאם מצא בה ערוות דבר עליו לכתוב לה ספר כריתות לתת בידה ולשלחה מביתו. ציווי זה הינו כאמור מנדטורי , חד משמעי ורציף . שתי מילים "בונות" את כל ה"סיפור" "והיה" ו "ספר", ברגע שהזוגיות נקלעת להוויה [ והיה] של חוסר חן משום "ערוות דבר" [משהו שאינו זמני] האיש חייב לכתוב לה "ספר כריתות" מדוע ספר . לרמז על משך הזמן של כתיבת וקריאת ספר - שנה [להבדיל ספר תורה] אם כן ,מי יגלה עפר מעיניכם להבין כי תורת ישראל זו שהיא תורת חיים לא יכולה לעולם לעמוד מנגד על "קיפאון" של החיים