בא שואב המים
ושאב משתי בארותיי
את העצב הבלתי נדלה
משתי עיניי
והשק בו את שוררי
שפיהם ימלח
שלשונם תצרב
מדבר בי עוד סרה
ועוד דוואי
משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
- בית המקדש - ואנחנו כיום
- "שיבת הגדול"
- מדרשיר : "ויעבור ה´ על פניו"
- חור צחור
- צום = "צדקה ומשפט" - ראשי תיבות.
קשור אלי
- [ליצירה] לדוד היקר תגובתך היפה היא כבר יצירה מכובדת לעצמה. הייתי בחדווה רבה מתייחס לכל הנקודות שהעלת אך אסתפק בשניים המחדדות יפה, לטעמי את הבדלי הגישה בינינו. כל הפואנטה או שמא הרבותא של הרשימה שכתבתי זה בדיוק ההפך מהגישה והמקום שאתה מוביל אליהם. הביטוי : "עולמך תראה בחייך" בא לטעמי לחדד את שאמרתי כי אין לו לאדם בהתנהגותו בעולם הזה אלא העולם הזה וזה מבחינתו צריך אופרטיבית ואני מדגיש אופרטיבית להיות להראות כל עולמו, מבלי לנסות לחבר אליו שובל של "עולם" נוסף - עלום במילים אחרות אימרה זו של חז"ל ואולי בעקיפין דווקא מחזקת לכאורה את גישתי כאמור. כך גם גישתך כי משום שמקובל עלינו כי המושג "עולם" בא משורש "עלם" - העלם. גם כך לגבי העולם הבא. ובדיוק לנקודה הלזו אני מתנגד. אין בכלל כל קורולציה בין שני סוגי ה"העלמים". אין ולא יתכן בכלל אף לוגית לעשות שימוש מקביל לגבי ההעלם של שני המהויות כאמור. יותר מזה, להשקפתי הביטוי עולם בא גם לבטא את העובדה כי הוא יתנהל על ידי ההשגחה בהעלם כלומר לעולם הקב"ה בעולם הזה יהיה בנוכחות של העלם. והנה לאחר המיתה לכאורה דבר זה משתנה. הניצוץ חוזר לכאורה למקורו. אז כיצד אותו המושג שביטא במהות פיזית המוכרת לנו העלם של ההשגחה, יכול שיהא ישים ורלוונתי לאותו השינוי המדהים שרחוק רחוק מהשגתינו ובכלל במצבי "צבירה" או קיום, בלתי נתפשים עתה בחושינו שלנו אגב, אשמח אם תוכל להראות לי אסמכתא בנביאים או בכתובים הסותרת את גישתי הנ"ל [ליצירה]
- [ליצירה] לזיווה גל ת ו ד ה [ליצירה]
- [ליצירה] למנחם דוד , תודה ! [ליצירה]
- [ליצירה] לש.ר.ף צר לי שנתפשת ל"שולי" הדברים. וגם לגבי אותם הדברים, נראה לי שנסחפת למה דמגוגיה? אין רבנים שדוגלים בהחנקת כל ניצנים של אמת אחרת. אין רבנים כאלה שיש להם חסידים שוטים, שלוקחים לא פעם את הדין לידיהם. אין חסידים שוטים שמתדרדרים גם למעשים נוראים - רוע נתעב לשמו. והלא לכך, יש לכאורה אין ספור דוגמאות ואני מקווה שלא תאלץ אותי להזכיר לך. על כל פנים. כך הנביא מנבא: "וסר מרע משתולל" ומשהתחלתי לפרש את הרישא [ותהי האמת נעדרת] חייב הייתי גם לצקת את התוכן הרלוונתי מבחינתי גם לסיפא האמורה וגם אם זה לא נראה לך, מה בין זה לדמגוגיה אבל חבל שלא התיחסת לעיקר : לרישא, שבו המושג : "אמת נעדרת " מתפרשת כאמת חדשה המשוועת לקיים את חיותה ואשר נקטעת ונחנקת באיבה משום שיש "קבלנים" של אמת ארכאית ולא רלוונתית שבידם מעדר המונף תדיר, ל"נקש" כל ניצנים של אמת אחרת עד כי לא מתקיים : "אמת מארץ תצמח" [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך. אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא]. היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה. והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד" היא שוב משיבה "שלום" ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו. וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו. ביטוי עז ביותר להבהיר כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם.... ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני: "ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי : "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" עד כי נאמר כי איש האלוהים: "הלך אחריה" הליכה זו מסמלת יותר מכל : שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך [ליצירה]
- [ליצירה] רבותיי הנחרצים רבותיי הנחרצים נעים עד מאד להתחמם באורו של הקוצנזוס המורשתי אשר עמל בדוקטרינציה מכוונת להאדיר את גדולי ישראל ולשלול לגביהם כל פרשנות סוברנית אחרת ולא רק לגדולי ישראל ראה את האדרת דור המדבר ולפניו כ"דור דיעה"... הכעס, העולה מתגובותיכם [שכשלעצמו די מובן] אומר למעשה הכל. ה"בטן" אצלינו מקדימה לקפוץ . אנחנו כמו ריפלקס מותנה יודעים להציב מתרס כנגד כל ווריציה שאינה מתישבת עם אותו ה"שרשור" הכולא של הפרשנות הקלסית. והנה שוב הוכחתם שליטה בשליפה מרשימה של פרשנות אדוקה ולולינית, אשר שבה אונסת את הכתוב ובונה לנו קונסטרוקציה של "כוונות טובות" . אבל לעזזאל, מילה אחת לא טרחתם להביא מהמקרא גופו, ממנה ניתן יהא להבין וללמוד מה היו אכן כוונותיו של אהרון לכתחילה ובדיעבד . ניצן ופרח, ממשיכה להתיחס למימד הלא רלוונתי ל"עונש". כאילו הסיפור המקראי ולקחו מתחיל ומסתיים בזה . מה עוד שאף לגופם של דברים אין היא מדקדקת נכוחה שהרי מתגובת יוסף המאסף ברור מה היה עונשו לכאורה של אהרון.[ובכלל לענין זה אין אנו בתחום הדעה] אגב ניצן . הטרגדיה של שאול אשר הינה מאלפת לא בכדי סמכתיה לכאן . [לא מעניין כי מדובר בכהן ראשון שנכשל ובמלך ראשון שנכשל]. צר לי אך גם לענין זה את פספסת את עיקר מגמתו של המקרא. אין את עושה את האבחנה המתבקשת בין המימד האישי לבין המימד הסמלי שהמקרא "גוזר" על דמויות יסוד במקרא. שאול היה אכן משכמו ומעלה אך בכוונת מכוון נבחר הוא לשמש כמלך ראשון כושל, על מנת שמכאן ולהבא משיח ה' האמיתי והנכון לעולם לא יחזור על טעויותיו הקריטיות . עם כל הטרגדיה האישית שאול כמו אהרון שיחק את הדמות שהמקרא יעד לו . וכל עוד לא יהא בנו האומץ לגבש הסתכלות שונה ואחרת לגבי שני המימדים כאמור, לעולם נמצא כמי שחוטאים לאמת ולתכלית המקראית.[אגב הסימבוליקה הזאת שמשיח ישראל טובח בהמונים ולבסוף אף "טובח" בעצמו - בחרבו, לא זועקת למיצויה הערכי הפילוסופי. אם כן ברובד הסימלי ביקשתי לחדד בין משה ואהרון בעיקר משום שההאבחנה כאמור יש לה השלכות אופרטיביות גם לימינו אלה. ולא רק לחדד אלא להצביע על השלימות שנבנית מכח שניהם יחדיו .אחד הבא מן החיוב מכח של מעלה ואחד הבא מזוכך מהשלילה מכח של מטה . להזכיר משה לכתחילה ביקש לגלגל השליחות על אהרון ומה השיבו ה' :לכל אחד יש את משבצת היעוד והתפקיד שמוכנה לו : הוא יהא לך אך ל"פה" ואתה תהא לו ל"אלוהים" גם להיבט ראשוני מכונן זה ישנה השלכה עקיפה לענינינו... הרשו לי לסיים במה שכבר רמזתי . תורת ישראל, הנה תורת אמת. אין היא מחפה על שום טעות , משוגה או חרפה. נסיונות הטיוח ההסטוריים היתה להם מטרה ותכלית טקטית מובנת ואפילו הצדקה. אותם "גחלים", נחוצים היו בגלות המרה כדי להתחממם לאורם . בעידן של גאולה, הולך ונערם אור מזוקק יותר . אורה של האמת המוחלטת. ודין הוא, שהמחויבות לאותן גישות פרשניות קלסיות לפחות, לא במה שנוגע אופרטיבית להלכה שהתגבשה, כי אט אט נצא משביים המעיק . תורת ישראל ביקשה ללמדינו לדורות, כי אין מושג של גדול בתורה שאננינו טועה ושוגה . אין כל מקום ל"האליל" את גדולי ישראל לא בהווה ולא בעבר. גם הם מועדים לטעויות ואצלם אף "קו המשוגה" הינו כחוט השערה, התלוי על בלימה לא יעלה על הדעת, כי משהו ימעד בפלילים וכולם יצרחו אחר הרב כי הוא "זכאי" ... על כן, כך אנו נראים וכך מתרבה חילול שם שמים וחבלי הגאולה"מתהדקים" עלינו יותר ויותר. [ליצירה]
- [ליצירה] שמיים יעידו עלי, שהדבר האחרון שרציתי , זה חלילה להתכבד בקלונו של חבר יקר. אני זקן מדי ללהטוטים מעין אלה ובכלל החומרים התוססים בי הם נוגדנים מוחלטים לכל אלה. דברים אלו שברשימה זו, מזמן רציתי להעלותם על הכתב ורק הויכוח האחרון, שימש לי תירוץ ו"סדן" להכות בדברים בלהט הרגע ובהקשרם הלכאורה נכון. ולא חלילה, שמי שעשה שימוש בויכוח באמרה זו, אינו באמת ראוי ו."טוב" כפי שנכתב או באמת "חכם" כפי שנכתב. די לראות את מגוון המקורות שהביא וזיקתם הרעיונית לנושא על מנת להווכח כי מדובר בבר אוריין מובהק בדיעבד, אני מצטער על הפתיח המעין ספרותי אשר פורש לדאבוני כפגיעה אישית .... אם עדיין תתמיד תחושת הפגיעות, ואך ירמז לי על כך, נכון אני למחוק יצירה זו מהאתר[רשימה זו הוקלדה בטרם התגובות האחרנות...]. על כל פנים, גם אקבל עליי כל עונש אחר אשר ישית עליי בעל הפגיעה. [ליצירה]
- [ליצירה] נהנתי מאד. אם כי, שום דבר לא יגרע מסגולתה ומערכה המכריע של ה"ציונות" - כהאושיה של ה"אתחלתא". ולענין הערת , שמואל גרינגליק בקשר ל"מ" הסתומה.. כמאמר הנביא : "צור תעודה חתום בלימודי...: אם מותר להוסיף: ישנו ריבוי של "המשרה", שאינו שלם [ ה"מ" - פתוחה] וכל זאת כשמדובר במשרה המיועדת יותר לשרת את בעל המשרה ואינה מתועלת בשלימות לטובת הכלל [ראה לב שרים - לליבם בלבד...]. לעומת זאת, ישנו ריבוי של משרה של משיח [מלא יועץ, אל גבור , אביעד, שר שלום ] שהוא כל כולו לטובת כלל האדם. ולכן המשרה הינה רבה לא לתועלת אישית כל שהיא אלא "לם המשרה". כלומר: לא רק ה"מ" נסגרת לציין השלימות כאמור, אלא וזה היעקר להפוך את המילה גם : "לם - רבה". לשתי מילים : לם המשרה, כלומר שהמשרה כל כולה כאמור מיועדת לכלל בני האדם . עתה אולי גם תובן המשוואה של מכאן לםרבה המשרה כאמור שלימות מכאן לעומת ההמשך של "שלום אין קץ" שלימות אחרת משלימה...... [ליצירה]
- [ליצירה] לאסף ארצי. תודה על תגובתך ועל הרעיון המשלים . לצערי בגלל לחץ בזמן, את רוב הרשימות, אני מקליד בחטף ובציטוטים מהזכרון בלבד, כך שוודאי בעוד רשימות אני מצטט כנראה, שלא במדויק . על כל פנים הערתך במקום ושוב תודה. הערתך תאפשר לי להתיחס להיבט משלים נוסף. אחד השאלות שהטרידו אותי מדוע אהרון עושה שימוש ב"נזם" במקום ב"עגיל" . ונראה לי שהשימוש כאמור, בא לבטא את הטכניקה של "משיכת זמן" שהרי. "נזם" = "זמן". אהרון ביקש לעבוד על תודעתן של הנשים שיתמהמהו ושמא בינתיים משה יגיע. והנה גם בענין זה הקדימו נעשה לנשמע. ולא ירדו לעומק הדברים. ולא רק זאת ביקש אהרון גם לרמוז ושוב בעיקר לנשים על מקומו האופיני של ה"נזם" - באף. שבמעשיהן גורמות הן גם לחרון אף נורא [ליצירה]
- [ליצירה] הרעיון הגולמי יפה. אך נראה לי כי קיימת חוסר עקיבה והלימה בווריציות השונות אל מול מקבילהן ההסטוריים. וגם השינוי והישום, נראה לי מלאכותי מדיי. אבל משראיתי כי מיחסים בכי ספרותי לרבי עקיבא כיום. לא יכולתי להתאפק ולשרטט בכי היסטורי ריאלי יותר שאני אישית מייחס ולו גם רעיונית לרבי עקיבא . [והוא מבחינה "לקחית" חשוב לא פחות לימינו]. משמתו כל תלמידיו, עמד ובכה עליהם ואמר ווי לי ששניתי להם כי "ואהבת לריעך זה כלל גדול בתורה. ולא שניתי בעבורם,אמיתה של תורה כי הוא: " כל התורה כולה.". שאם כן, וודאי היו נזהרים שבעתיים בכבוד זולתם ולא היתה באה עליהם מגפה משונה זו. שנה טובה [ליצירה]
