על חוטי החשמל ליד ביתי מצאו מקום שבעה שחרורים כהיי נוצות וצהובי מקור כל אחד ישב על חוט משלו. והשמיני העדיף לדאות ונוצה, שנשרה, בפיו. ואז פצחו במנגינת חיזור. כל שחרור תרם תו משלו. וכשסיימו, עפו לתוּר אחד אחד לבחירת לבו, שנענתה לצלילי חיזורו.
ומקולות השחרורים...
אהבתי את הרגישות והצומי למתרחש ליד ביתך.
לא צריך להרחיק נדוד כדי להבחין באור , בצבע, בנוצה רכה, הנקרצים כולם ללחן אהבה.
חמוד :)
ימי אור ותכלת
כּנרת~~
[ליצירה]
ומקולות השחרורים...
אהבתי את הרגישות והצומי למתרחש ליד ביתך.
לא צריך להרחיק נדוד כדי להבחין באור , בצבע, בנוצה רכה, הנקרצים כולם ללחן אהבה.
חמוד :)
ימי אור ותכלת
כּנרת~~
[ליצירה]
יואב,
תודה על התגובה. זהו אכן שיר עצוב. בין כל השירים שאני כותב יש לפעמים גם שירים עצובים. אין זה אומר שאני בן אדם עצוב או פסימי, ואכן שיריי האחרים מעידים על כך. אבל שירים באים מפינות שונות של הלב ובזה ייחודם. מסר כפול
[ליצירה]
אהבתי את תוכן השיר(ים) והמסר והדימויים שבו וזו יצירה מעוררת השראה וברכתי לך.
הבעיות הן:
א בשילוב השירים לשיר אחד (התוכן שלהם זהה ורציף)
ב שני השירים שונים באופן הגשתם - המקצב והחריזה.
הייתי מפריד אותם שוב, ואז "מדביק" את הבתים המחוורזים ובעלי מקצב אחיד, ואת הבתים האחרים מעבד כך שהשורות הארוכות יהיו קצרות יותר ומותאמות למקצב. אם תצליח גם לחרוז אותם תוכל לאחד אותם מחדש ותקבל שיר אהבה למופת, או להשאיר אותם כשני שירי אהבה בעלי תוכן זהה שמציף אותם במי ים סוף. אם תקבל את הצעתי אז לפניך עבודה רבה ומסע מאתגר. בהצלחה !
[ליצירה]
אני גר בשכונה בה שוכנים עורבים רבים ואין אף יונה אחת. עקבתי אחרי העורבים ראיתי את צעדם המתנשא והבנתי שהעורב חכם מכל הציפורים. למשל: לחבר שלי יש בוסתן עם עצי פקן. לא רחוק מביתו יש רמזור. העורבים קוטפים בפיהם את הפרי ומניחים אותו על קו העצירה של המכוניות לפני הרמזור. המוכוניות העוצרות מפצחות את האגוזים והעורבי אוספים את הפרי המקולף ומביאים לגוזליהם.
אם נופל גוזל מן הקן על האדמה ואתה מנסה להרים אותו, העורב עט עליך, לוקח את הגוזל ומחזיר אותו לקן. אחר-כך הוא "מסמן אותך" וכל פעם שתעבור באותה דרך הוא יעוט עליך (רק עליך...)יעמוד על ראשך ויחבק את ראשך בכנפיו. ככה הוא ימשיך עד שהגוזל יגדל. אני מציע לך לעקוב אחריהם ולגלות את חכמתם. בסיכום העורב הינו הציפור הנערצת עליי.
[ליצירה]
במשפט אייכמן אמר אחד העדים - ניצול שואה - (אינני זוכר את שמו): " זו היתה פלנטה אחרת. אנשים בפלנטה הזאת לעולם לא יהיו מסוגלים להבין את זאת, לעולם לא יוכלו לחשוב במושגים כאלה".
תגובות