על הפחד
א.
בֶּן אָדָם – צֵא מִתֵּיבַת הנֹּחַ שֶׁלְךָ
יָמִים הַחוֹלְפִים בְּאֵין מִסְפָּר, לֹא שָׁמַעְתָּ
שֶׁמֵּימָיו שֶׁל הַמַּבּוּל נִקְווּ כְּבַר בְּבוֹרוֹת ואגמים
כָּלְתָה נַפְשָׁם לְיֹבְשׁוֹ שֶׁל מִדְבָּר
הַזּוֹעֵק לַשָּׁמַיִם
מָה יֹאמְרוּ עָלֶיךָ אֲחֵרִים
אֵיךְ יַשְׁפִּיעוּ עַל חַיֶּיךָ
ומה יארע לך כשתעשה את לא יובן וייוודע
יַכּוּ בְּךָ, אָדָם, עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה
תִּבְעַר חֹדְשֵׁי כֵּאֵב אֵינְסוֹפִיִּים
בִּבְדִידוּתְךָ הַמְּשָׁתֶקֶת
את להט הברק המשסף גרונות עקודים
אחד אחד את עורקי חייהם קורע
ובינה יתירה ניתנה, האם קיבלת
ויתרון משנתך - לערום, לייגע?
לא תדע עוד צער, איש יקר
לא תדע עוד צור וצרות וחופי צידונים
לא שמענו עליך בכי מתוק שנשאר
כמו על כל חבריך בעודם בחיים
מצאת את שקט אורך הקולח
מבין חריצי אור קרים של הבוקר
ביקשת נגון חרישי רק לוטף הוא
סערת רוחך האובדת המשברת
אותך מבפנים והעולם כולו
צורח
מה הוא שרצית לכתוב את כולך, כן?
שחרור הכתיבה עוד יגיע, אמרת.
ונכון הדבר, כן ידעתי שכך, אך אייה מבשרהו?
אייכה אתה, הנובע?
ב.
אייה קרבך ממנו שוגרו אך
מילות לקח וקסם ללב שסררנו
ונטשת ידך המחוללת בפלא
הגדולות הנצורות בחיינו
אולי זה רק שנינו
טופפות מילותיך עוד בין שערותיי
רועדות כבימי רוח קיץ
הן טרם הפציעה חמה ועדיין
את פניך ביקשתי עם שחר
כי פניך פני מלך, פני אור שידעתי
אותן לא אשכח לאהוב
חרוטות בי באש ובאור שקרנת
בלי שמץ קינאה
בקלות
זאת ידעתי – את פרץ פרצי הגדרות
רק אני, לבדי, עוד שמעתי
ואת פצע אוהב וחולם ויתום
רק אני, לבדי, עוד זכרתי
מילותיך ליטוף לי, נשקת
וחכמה ומרפא ודעת
אך סודם הכמוס מערפל את חושיי
מסרס מחשבתי, ופיתני לברוח
שיכחה אין לפני כסא כבודך
אך לפני כסאי יש גם יש
ולא סתם שיכחה היא כי טרדה שנטרדתי
טרדוני מעל במותיך
חלל
ייסורי שאול אלה ממקום למקום
הן ליווני כבר אלף שנות בלע
ומה אעשה בם, הו נצח חיים אתה
לא ידעתי דבר ולא מים
אך אפרוט ברוחי על מספר מיתריך
מיתרים חלודים וקרועים
שאשמע אך מעט לחישת מילותיך
קוסמים,בליבי העייף עוד נוגעים
אתחמם בביתך מט לנפול גם הפעם
מסתובב, וחוזר, בעולם המבדח
אך העץ הזה, הנטוש
לליבי
עוד צומח.
