התעוורתי מרוב נקודות טובות שעמלתי למצוא בעצמי.
לאט לאט איבדתי את הצימאון להשתלמות.
הפכתי את ההווה לעבר כדי שאוכל להגיד שהוא חלף, כדי שלא אראה את בושתי בכל פעם שאתבונן בעצמי.
אז חדלתי מלחפש אחריהן, חדלתי מלחפש אחר הנקודות הטובות ואת אלו שהיו ברשותי קברתי.
סוף כל סוף. אוי לב נשבר. צימאון. ואז פרץ לפתע אורח לא קרוי - אוי יאוש. לא ממש הצלחתי להאבק בו ללא הנקודות.
so if you cant beat them join them.
שריתי בו קצת - ביאוש - עד שהחלטתי שכמו כל אדם מיואש על מישור החוף אני ארד אל הים.
הגעתי בזמן. השקיעה החלה וגווני כתום בוערים החלו לצבוע את התכלת שמעל וגם מתחת.
הגלים שיחקו עם סלעים שנזקפו מן הים חסרי תנועה, נהמו וצבעו בקצפם את הים בלבן מלבד הכתום שתרמה השמש.
הגלים - בתנועתם החוזרת ללא שינוי וחידוש - נראו כמהססים אם הם בדרכם לשפל או גאות.
תוך שאני מנסה להתחיל ולהגות בייאושי אדם זקן אחד ללא חולצה נעמד לידי, הוא זרק בי מבט קצר ואז שלח מבטו אל הים.
עיניו התמלאו חמלה ופניו הפכו אבהיות כנראה נוכח תנועת הגלים,
"הוא צריך עצה קטנה, וכידוע עצות לא נועדו לתת מענה - בשביל זה יש פתרונות - עצות נועדו בכדי לעשות קצת סדר בבלגן" אמר הזקן ולא המתין אפילו רגע אחד לתגובתי. הוא התכופף לעבר הקרקע וכתב באצבעו על החול. כשסיים בירך אותי הזקן בערב טוב והמשיך דרומה על החוף.
רק לאחר שנעלם הזקן מן האופק העזתי להציץ במה שכתב לים.    

"תשאג ים
עד יתמו גליך
ותשקוט.

או שתשאג ים
עד יתמו גבולך
ותשלוט."

קראתי את מה שכתב הזקן מספר פעמים כדי שלא אשכח. 
מיד עוררתי את הנקודות שלי מתרדמתם.
מה שכתב הזקן הזכיר לי את כוחם של המים, הבנתי שחסרונם הוא המקור לכל נפתוליי, אז לקחתי איתי כמה מים שרק יכולתי ובכל הזדמנות שתופיע אקח מהם עוד (המים הם בעיקר בשביל הצימאון שעכשיו אני בטוח שיגיע). רק אז חזרתי הביתה מתפלל שאוכל להשקות עוד אנשים במים האלו.