כולם נוגעים במשהו אמיתי. לכולם יש משהו לספר.
לספר על מישהו שנגע בהם עמוק. חבר, חבר אמיתי לחיים.
ולי- חוץ מאת עצמי ואת המחברת אין לי חבר.
אין לי אחד שיהיה איתי, ויצעד לצידי לאורך כל חיינו,
אחד שאהיה שלו והוא שלי-
ושנינו נהיה מחוברים באמת, ובאינסוף של כל הדורות.
אני רק קוראת על הרגש הזה, על החוויה הזו ולא חוויתי אותה.
וזה מטריד אותי, וזה כואב לי.
גם אני רוצה להרגיש את זה, לחוות את זה.
לשנות משהו בחיים שלי.
בינתיים החיים נראים בלי מטרה,
בשביל מה צריך תואר/עבודה?
בשביל מה?
כל מה שצריך בעולם הזה
זה אהבה, בית, שייכות,
חום אנושי,
דיבור חם,
מגע מלטף,
עיניים שפוגשות בעיניים שלך
ואתה יודע ששום דבר לא חשוב יותר,
שום דבר בעולם- חוץ מהעיניים האלו,
שימשיכו להביט בך ולא יפסיקו להביט
לעולם.
תגובות