ב"ה

הלילה הזה,

בשונה מכל הלילות,

מרחפות במוחי שלל מחשבות.

חלקן מציאותיות,

וחלקן בדיוניות.

עם המציאותיות

אני יכולה להתמודד;

הבעיה שלי עם אלו הבדיוניות.

הדמיון המתלווה אליהן,

פועל את פעולתו בחזקה,

ומבטי על המציאות

נהפך למבט הזוי ומשונה.

מה לי ולמחשבות אלו?

מוטב ולא היו עוד!

אבן נגף הם בדרכי,

מועדת אני בהן תדיר,

בדרך ישרה איני יכולה ללכת.

הלילה הזה,

בשונה מכל הלילות,

המחשבות הכוזבות אותי טורדות.

לא רק בלילה,

ההזיות אלי מתלוות;

כל היום הן ברקע של שאר המחשבות.

לעיתים, חבויות כסוד הן;

ולעיתים,  פורצות הן ומושכות אותי בחזקה,

למקומות שאיני רוצה ללכת אליהם.

הן פוצחות בגיל ורננות,

ואילו אני דומעת בכאבי.

הלילה הזה,

בשונה מכל הלילות,

איני מצליחה לדכא את ההזיות.

עיני אינן נעצמות –

הן טרוטות,

עייפות,

דומעות לפרקים...

פקוחות לרווחה,

אינן חפצות במנוחה הנדרשת.

הלילה הזה,

בשונה מכל הלילות,

ראיתי אותך,

בצורה ממשית.

אל תשקר,

זה היית אתה,

יודעת אני את זה.

אך כשנעורתי מתרדמת ההזיה,

גיליתי לחרדתי

כי הכל דמיון.

היית שם,

אך לא איתי;

אתה רוצה אותי,

אך אינך עמי.

חפצה אני לשמוע את קולך...

הקול המגן ששומר בבטחה;

להביט בעיניך...

לראות את מבט הערגה.

אך הכל הזיה,

האמת רחוקה מאד;

איך אשמח,

אינך איתי,

והשמחה גם היא אינה עמדי.

הלילה הזה,

בשונה מכל הלילות,

הרגשתי אותך .

גופי רעד,

נשמתי כלתה אליך,

ושוב הייתי שלך...

כשפקחתי עיני,

ידעתי...

ידעתי שהכל רק תעתוע.

ואל אישך תשוקתך,

אך הוא אינו עמך.

אט אט תשכחי מהותך,

הנעלם בכברת דרכך;

ובמוצאו יעלם עולמך.