פעם היו פה עצים רבים,

חלקם צעירים,

חלקם עתיקים.

תמיד הם היו פה,

בגשם, בחום,

מברכים זה את זה בענפיהם לשלום.

וכך, דורות על דורות,

צעירים עם זקנים,

לכל נווד ותועה

הם הסבירו פנים.

נתנו צל, וגם פרי מתוק,

החדירו בלב כולם את השמחה והצחוק.

עד שקם יום אחד

עץ צעיר, עץ פוחז במיוחד.

וכך הוא הכריז בקולי קולות:

נמאס לגמרי כך סתם לחיות!

משעמם לעמוד נטוע באותו המקום,

ולא להביא תועלת,

או לפחות לנסות להביא את השלום.

כך, חסר תוחלת, ללא תקנה,

אומנם מביא פירות,

אך רק בעונה.

לכן, היו שלום, אחיי היקרים!

אני הולך לחפש את עצמי במקומות אחרים.

לא עוד פירות רק בעונה,

אני הולך לחיות חיי נתינה!

הוא סיים בדרמטיות ופנה,

בודק בזהירות מה תהיה התגובה.

אכן, הנהנו בינהם הצעירים לאישור,

יש אמת מרובה בדברי הבחור.

ואמרו לו- חכה! אנו איתך!

לכל אשר תפנה נלך בשמחה!

כי הרי לחיי תועלת,

חיי נתינה,

לא נוכל עוד לעמוד ולצפות בהמתנה.

אם כן, ידידיי,

נצאה לדרך,

בעצמינו נמצא תועלת וערך.

פנו העצים, ויצאו למסע,

והזקנים, מרוב בושה,

גוועו לאיטם בהתקף של חולשה.

ומאז ריק פה, שומם.

וכל העניין בהחלט מקומם.

אין עוד משב רוח קל בין הענפים,

אין כבר צל,

או פרי לעייפים.

אין עוד ירוק,

ולא נשמע קול של צחוק.

רק שממה.

מכל פינה מהדהדת דממה.

ומוסר ההשכל, ידידיי, הוא מובן,

לפעמים הנתינה נמצאת פשוט כאן.

לפני שתלכו למקומות רחוקים,

אולי במקומכם לעזרה זקוקים.

ואולי אף תזכו להגשים החלום,

ותגלו סביבכם שהבאתם שלום.