"במקום שהלב בוער השכל עוצר".
מתוך הפנמה של הכרה ברורה
בגאולה העליונה שמופיעה לאיטה
יורד האדם ומתבונן בעולם
ומגלה תוהו ובוהו מסובב אותו
הסחיפה הרגשית מסובבת את האדם
כואב הוא על הפרדת עצמו מאדמתו
אך עד כמה מוכן הוא להקריב מעצמו?
כאשר הוא נפגש עם אח
בוער הוא בשנאת הארץ
כי הוא רוצה עכשיו את שאי אפשר
ומרשה לעצמו לעשות כרצונו
ובעצם אין כאן לא אהבה ולא שמחה
אלא כעס וגאוה נוראה
שלהבת הבערה הזאת עולה ומתפתחת
ואין מי שיעצור בעדה
כי הרגש בער והשכל נעצר
"קשה כשאול קנאה
רשפיה רשפי אש
שלהבת- י-ה"
יסודה של השנאה
ממקור האהבה
אך כאשר האדם
חושב שהוא יודע
איך תתנהל הבריאה
כאן נעצרת החשיבה
כאן מפסיקה האהבה
וכל נקודה שלא הולכת בדרך החשיבה
נהפכת לשנאה עצומה
שמביאה למיתה בתוך החיים
"נעשית לו כסם המוות"
----
ולמתבונן מהצד בוכה הלב
כיון שיש רצון טוב
שאיבד עצמו לדעתו
והולך בעקבות יצרו
נגרר אחר השנאה
בוער בכעס הגאוה
כמה נורא!
ככל שנפנים את האהבה
לא ממקור רגש הלהבה
אלא מהתבוננות השכל הברורה
שרואה ומפרידה
בין נפש לנשמה
נחיה את הקדושה ששרויה
בתוך כל האומה
אפילו בנמוך ביותר שבה
ונבער באש המחוברת לאהבה
הדולקת וזורמת ביחד
עם המים הטהורים של החיים
"כי לא יטוש ד' עמו
ונחלתו לא יעזוב"
מתוך האומה
נבנית האדמה
וחלילה להפרידה
וללחום נגד אחדות האומה
כי בכך שורפים אנו את האדמה
ומכלים את האהבה...
