כולם מסביבי מתים.
קוצים
בהלות
צרחות
פחד
ורק אני מחוללת בין הכרמים
חופשייה ומטורפת.
אם היה לי קצת שכל,
גם אני הייתי הולכת.
sough
-
מה חיוני יותר לחיים, זיכרון או שכחה?
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אנחנו עם שחי במציאות שכזאת, ששזורים בה דרך קבע כאב וגם תקוה. שיכולים להכיל עפיפון עם הריסת גוש קטיף, את יום העצמאות עם יום הזיכרון. ואולי פה הייחוד שלנו, היכולת לאסוף את הטוב ביחד עם הרע, ואולי הצרה, מאותה סיבה בדיוק. [ליצירה]
- [ליצירה] אבל אני לא לגמרי מסכימה. בני אדם, באופן כללי וספציפי מאוד טיפשים. וחלק מהטיפשות הזו היא המחשבה שמעצם עשיית הטעות, חלה התקדמות. בתור דוגמא: מתוך כוונה לפתח את הכלכלה,בני אדם יצרו שיטפון אדיר של מוצרים חסרי ערך ובעלי תוחלת חיים קצרה, מה שגרם לקניה חוזרת ונשנת, ואיתו בזבוז כספים והדרדרות של המשק כולו. החומרים הגרועים והזולים גם ומזהמים את הסביבה וגוררים באופן בלתי נמנע את הריסת כדו"א וכו'. וכל זה קרה מתוך כוונה להתקדם, להתפתח, מתוך אמונה (ופה אפשר להתווכח מאיפה נובעת האמונה הזאת) בצורך הטעות. אני בטוחה שאותן חברות שמייצרות צעצועים מפלסטיקים עם מרכיבים כימיים מודעות לעובדה ה, מה לעשות, בלתי נמנעת- שהן מסכנות חיים. אבל- ופה מגיע האבל, הם בוחרים להמשיך ולייצר אותם. מה הרעיון? התפתחות. בתור חברה מסחרית שלא מושפעת משיקולים אישיים (או, אנושיים). וזה, אם נכנס רגע לראש, אומר - נכון, אני עושה דבר טיפשי ומסוכן, אבל הי, לפחות מישהו מרוויח מזה כסף. את מבינה? אני מסכימה איתך, אבל אני לא חושבת ש"אין חשיבות לדבר שתעשה ואתה לא גורם לגלגל לנוע". כי יש חשיבות. אנחנו בהחלט יכולים לגרום לגלגל לנוע. המעגלים האינסופיים והטעויות נעשות בגלל שאנחנו מתעקשים לזרוק את הגלגל לאויר ולראות איפה הוא ינחת. זה אנחנו, בני האדם הטיפשים וצרי המחשבה, שפשוט לא מסוגלים להביא את עצמנו, נפשית, ללמוד מטעויות חוזרות ונשנות. שמתעקשים בילדותיות מדהימה לא לחשוב לטווח הארוך, לנזקים אפשריים בעתיד. או במילים אחרות- אני, כאן, עכשיו. זה, עד כה, חלק א'. ב'. העלת עוד רעיון- שבני אדם מונעים מדחפים אינטרסנטים. הם עושים טוב במאמץ להיות חלק מדבר גדול יותר, שהם עושים זאת כדי לספק את הצורך שלהם להיות מובן, ומחובר לאנשים אחרים. חלוקה לקבוצות הרי נפוצה בטבע ובאמת עוזרת לאדם הפרטי למצוא את עצמו בתוך ים האנשים שחולקים דבר דומה או אפילו לגמרי שונה (ולאמץ אותו). את כותבת- "מה הפחד שבלהשאיר את הכול ללבך ולראשך?" ואני שואלת, למה להשאיר הכל ללבך וראשך? למה את פוסלת את הרעיון (או לפחות מזלזלת, לפי מה שהבנתי, תקני אותי אם אני טועה) של שיתוף בחוויות, ברגשות ובצרכים? גם אם זה כל העולם, וגם אם כל העולם הזה וירטואלי. בנאדם צריך את ההזדהות הזו, את הצורך להיות מוגדר (גם כללא הגדרה) ובעל מקום. תשאלי כל מי שלא מצא מקום בחברה ותראי כמה זה חשוב. ואיך נוצרת ההזדהות הזאת? בסה"כ כל בנאדם, לפי דעתי, מורכב מאלפי אנשים אחרים. הוא מושפע באופן אוטומטי מכל מי שבסביבתו. הוא לא מיוחד, מקסימום אוסף שונה של גורמים אנושיים. (כמובן שנכנסים פה גם האישיות, הגנטיקה ומה לא, אבל אני טוענת שההשפעה שיש לאנשים על אדם יחיד גדולה, גם אם לא מוחקת אותם לחלוטין.) זו גם הסיבה ששיר פרידה שכתב אחד, חבר בלהקת רוק מדנמרק בן 32 שבדיוק עבר גרושים אכזריים, יגרום רגשי הזדהות עמוקים גם לילדה בת 15 מתל אביב שנפרדה אתמול מהחבר הראשון שלה . אין דברים חדשים. אנשים נוהגים לחשוב שהחוויות שלהם יחודיות ואישיות, אבל אם הם ירימו את הראש לרגע ממראת הרחמים העצמיים הם יראו עוד אלפי אנשים שחווים בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר. עם הרעיון שכתבת על יצירת זהות חדשה באינטרנט וההשלכות שלה אני מסכימה. "ויש שאומרים שצריך להנות מהניסיון, מהמאמץ, מהחוסר תכלית והמשמעות של הקיום עצמו ולחוות אותו במלואו."- התעניינות, לא שאלה מכשילה- איך? לעשות דברים להנאתי האישית, ולא לחשוב לטווח הארוך, כי הוא חסר חשיבות? באיזה צורה? מה עם פגיעה אפשרית בסביבה הקרובה, במשפחה, בחברים? עם הפסקה שמתחילה- "ויש כאלה שהאהבה אצלם הפוכה" והלאה אני די מסכימה, אבל עם זאת אני מסתייגת שזו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. "אנשים לא יודעים איזה אושר הם צריכים, גם אם תטען שאין אושר אחד אלא אושר שונה לכל אדם. אין לך דרך להשיג אושר לאנשים אחרים, הרי הם לא יודעים מהו אושר בשבילם ומה הם רוצים באמת. מה מסתתר מתחת לשכבות של רצונות מדומים ותקוות של אחרים שהולבשו עליהם בגסות." בדיוק! ומילים אחרונות בקשר למוסר – לפי דעתי, מוסר לא קשור בנורמות חברתיות. אולי הצורה שבה חברה תופסת דבר מוסרי או לא באמת מושפעת מנורמה חברתית כלשהי, אבל למרות זאת, לדעתי, גם אם כיום מקובל לגנוב מסטיק מהמכולת, זו עדיין לא התנהגות מוסרית. זאת אומרת, מוסר ומוסר הם מושגים יחסיים. לא יודעת אם התייחסתי להכל, אבל אני חושבת שמספיק.. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על כל התגובות! מלודי, ניצן ופרח ופלונית- זה לא ציור, גם לא עין. זה פנס. צילמתי אותו מלמעלה וזה מה שיצא. הדסה, אני שמחה שמצאת בתמונה עומק. מערבולת- זה מה שעלה גם על דעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה דב. מלודי- פקיחת העיניים היא חלק מההכרח שכפה עליה אותו קול. סבל בפני עצמו. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון? זה ממש הפריע גם לי. התלבטתי המון זמן בקשר לסיום ולא מצאתי משהו אחר. אם יש לך או למישהו אחר רעיון אשמח לשמוע :) ותודה, ילדה אבודה! הכוונה לא הייתה להוצאת ספרים. אבל את יכולה לראות זאת בכל דרך שתרצי. [ליצירה]
- [ליצירה] מדוייק בניסוח הרעיון(/ות). אהבתי. תגובה ארוכה יותר תבוא כשיהיה לי קצת זמן [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכל המגיבים.:) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד. אולי זה בכוונה, וגם אם לא- שטף המילים מכה ויוצר הרגשה של דחיפות, של תחנון מתפרץ. [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושבת ששילוב כל המרכיבים בתמונה יוצר את מה שראיתי ומה שניסיתי ללכוד- רגע של שלוה, של הרמוניה שנוצרה לרגע ושאולי לא תחזור. האם ובנה שפוסעים יד ביד הם חלק מהדגש של התמונה, והעץ והשיבולים רק מעצימים את התחושה. לצערי, כדי להעלות תמונה לאתר יש צורך להקטין מאוד את איכותה, ולכן התמונה יצאה כהה. [ליצירה]
- [ליצירה] זה נותן הרגשה מדוייקת. נראה כאילו רק אחרי שנפלה היא שמה לב לפצע ולדימום. מעולה. [ליצירה]
