שם משתמש : *שחר סיסמא : ********. Enter

כל פעם אמירה אחרת מקדמת את פניי והפעם :"*שחר, מה עם גוש קטיף?"

ובאמת מה עם הגוש?

י"ב אב לפני 3 שנים. איפה הייתי בגירוש? אולי שאלה יותר טובה היא איפה לא הייתי? לא הייתי בגוש.

מודה. ומתביישת בהחלט.

באותו זמן הבית הפרטי שלי התפרק ועברתי תהליך גירושין לא פשוט. כוחות נפש מעבר ללראות בטלוויזיה את החיבוקים בנווה דקלים והמכות בעמונה – לא היו לי. פשוט הייתי במקום אחר. מקום יותר אגואיסטי.

ומאז זה יושב עליי. שמתי לב שאני מנסה לעשות דברים שינקו את המצפון, שאני מנסה לבלוע כמה שיותר, לדעת עוד ועוד מה היה? איפה? מי בדיוק גורש? שמות...אנשים...סיפורים...

אתמול נפתח המוזיאון של גוש קטיף.

ברחוב שערי צדק 7. בסמטה קטנה בירושלים.

מוזיאון קטן ומכובד. מלא בתמונות וציורים של אנשים מהגוש וגם שני חדרי הקרנה לסרטים מהגירוש.

תולדות הגוש מאז ועד היום, מזוזות מבתים שנהרסו ועוד.

הגעתי לשם עם בתי בת ה-6. החלטתי שזה עוד אחד מהדברים שהיא ואני צריכות לדעת, להפנים ולזכור.

-         "תפארת, את זוכרת שהיינו בבית-אל? ובאבנת? אלו יישובים. גוש קטיף היה מקום של הרבה יישובים יחד ולפני 3 שנים, שאת היית בת 3, החליטו לגרש את כל יישובי גוש קטיף"

-         "אימא, זה ערבים שמוציאים אותם מהבית?"

-         "לא מתוקה, אלו חיילים יהודים"

-         "הם רעים"

-         אנחה כבדה מאוד. " הם חיילים טובים ששומרים עלינו, אבל פה הם עשו מעשה רע"

-         "אימא, למה גירשו אותם מהבית שלהם?"

-         "הממשלה החליטה לתת את השטח הזה לערבים ולכן הם גירשו את היהודים מבתיהם, פיזרו אותם בכל מיני יישובים ונתנו את השטח לערבים"

כשיוצאים מהמוזיאון, עולה תחושה חזקה של כעס גדול, מעורב עם רצון לעזור ולחבק.

כל כך מוזר ללכת פשוט הביתה. לבית שלי. אותי לא גירשו ברוך ד' ואין לי קצה קָצֶהָ של הבנה מה מרגישים במצב כזה.

החלטתי שנמשיך הלאה לעוד מוזיאון. מוזיאון ישראל. אתמול התקיימה העפיפוניאדה השנתית.

מגוון עצום של אנשים ישראלים, תיירים, חרדים, חילוניים. המעבר בין שני המוזיאונים, בין ממש שני עולמות לא היה פשוט.

פה במוזיאון ישראל, התנהל משהו כל כך אחר, שפתאום בא לצעוק: איפה אתם חיים? איך אתם יכולים להעיף עפיפונים בשקט, כאילו שום דבר לא קרה?

אבל לא צעקתי.

החלטתי שזה עכשיו זמן איכות עם בתי ואנחנו ננסה ליהנות, ופתאום, בין כל המעיפים והעפיפונים, היא קוראת אליי בפליאה : "אימא !!!! הנה בית המקדש!!!"

 שכחתי שהעבירו את הדגם המדהים הזה לכאן. ואני חושבת שלשבריר שנייה, בגלל גודלו, היא באמת חשבה שהנה זה אכן בית המקדש האמיתי. "אימא, אני רוצה להיכנס לבית המקדש!"

ואולי זה סוד החיבור.

המעבר הכול כך קשה הזה, שאולי באמת רק ילד יכול לעשות אותו. המעבר בין חורבן לבניין. מבין ההריסות של גוש קטיף יצאנו לעולם קשה ומנוכר, אך בקצהו בית המקדש. ביתו של כל עם ישראל.

שייבנה כבר.