אנחנו כאן בארצות התימהון, בוהים בחרחורי הגסיסה של ראש השבט.
אף אחד כבר לא שואל, כולם יודעים את התשובה
וקנאים מכדי לחלוק אותה עם אנשים נחותים כמוני.
חבל, דוקא היה יכול להיות נחמד להתחפש לאלוהים.
sough
-
מה חיוני יותר לחיים, זיכרון או שכחה?
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אני חושבת ששילוב כל המרכיבים בתמונה יוצר את מה שראיתי ומה שניסיתי ללכוד- רגע של שלוה, של הרמוניה שנוצרה לרגע ושאולי לא תחזור. האם ובנה שפוסעים יד ביד הם חלק מהדגש של התמונה, והעץ והשיבולים רק מעצימים את התחושה. לצערי, כדי להעלות תמונה לאתר יש צורך להקטין מאוד את איכותה, ולכן התמונה יצאה כהה. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון? זה ממש הפריע גם לי. התלבטתי המון זמן בקשר לסיום ולא מצאתי משהו אחר. אם יש לך או למישהו אחר רעיון אשמח לשמוע :) ותודה, ילדה אבודה! הכוונה לא הייתה להוצאת ספרים. אבל את יכולה לראות זאת בכל דרך שתרצי. [ליצירה]
- [ליצירה] היד נראת לי כמו חלק מהעץ - והפרי חלק ממנה. היא מנסה לקטוף את הפרי, שהוא בעצם היא, כאילו היא צריכה אומץ כדי להתמודד עם מי שהיא באמת. והדם, או העסיס, שנשפך מהיד/פרי (שוב, מוטיב של חיבור) הוא הניפוץ של האידאה הזו. וזה שהיא לא נרתעת ואפילו כמעט מתרפקת על הפרי מעיד לדעתי על הנחישות שלה. אבל זו רק פרשנות שלי. (: אהבתי את הציור. [ליצירה]
- [ליצירה] אנחנו עם שחי במציאות שכזאת, ששזורים בה דרך קבע כאב וגם תקוה. שיכולים להכיל עפיפון עם הריסת גוש קטיף, את יום העצמאות עם יום הזיכרון. ואולי פה הייחוד שלנו, היכולת לאסוף את הטוב ביחד עם הרע, ואולי הצרה, מאותה סיבה בדיוק. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכל המגיבים.:) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד. אולי זה בכוונה, וגם אם לא- שטף המילים מכה ויוצר הרגשה של דחיפות, של תחנון מתפרץ. [ליצירה]
- [ליצירה] ומה היא יודעת. כמיהה שמעבירה על דעתה וכמה דקות, אולי שניות של שלוה צלולה. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על כל התגובות! מלודי, ניצן ופרח ופלונית- זה לא ציור, גם לא עין. זה פנס. צילמתי אותו מלמעלה וזה מה שיצא. הדסה, אני שמחה שמצאת בתמונה עומק. מערבולת- זה מה שעלה גם על דעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] הרעיון על אדם שנרפא, אבל שלא חוזר להיות כבעברו- מקסים. אהבתי את ההשלמה עם השינוי ועימו תקוה קטנה בין השורות. [ליצירה]
- [ליצירה] זה נותן הרגשה מדוייקת. נראה כאילו רק אחרי שנפלה היא שמה לב לפצע ולדימום. מעולה. [ליצירה]
