אווז אפור על גדת הנהר ישב,
מראהו כעור,
ליבו מזהב.

ברבורה צחורה כשלג, על חפץ יקר לה מפז היא דגרה,
יופיה הטהור,
וליבה - הוא מוחבא.

מריבה רמה בינהם פרצה,
קול האווז - למרחקים הוא נשמע.
יצא האדם, ברובהו ירה.
קליע קלוקל, בחפץ, פגע?

מהו החפץ? לא תדע לעולם.
ברבורה צחורה כשלג,
ליבה - הוא נדם.

דממת המתים, אף החפץ החריש,
הרי הוא לב האווז,
כך ניתץ, עסק ביש.

ברבור וברבורה על גדת הנהר ישבו, זו מוקפת גדר,
נשיקתם בגלים לעד תינצר,
לב הברבור - בחיקה ישמר.