החושך שלי
בחיוך מנומס נפרדנו, במילים יפות חסרות משמעות. זוהרת עליתי הביתה עוד יותר בודדה ממה שהיתי לפני שנפגשנו. ובפתח עמד לו אבי "איזה יפה" הוא אמר בחיוך רחב ומרוצה לא שאל שאלות רק צבט בלב כשתפילה חרישית מלמל בכאב.חייכתי, הצטרפתי לשיחה ולצחוק המתגלגל. פרשו כולם ורק אז הבנתי שעוד יום עבר.
כה נעים לנו כך מכורבלים, יחדיו.
תמיד פחדתי ממנו כשהייתי קטנה, אך זו הייתה בורות לשמה. זו הדעת שלימדה וגרמה להבין את האוצר הטמון בו, בשבילי . ועכשיו כל היום רק מחכה לו שישמיע לעת ערב ממזמוריו המיוחדים.
כי הוא, הוא מדבר בדיבור חסר מילים, הוא דממה רוחשת, הוא אמת מלאה בלי סייגים. ודברו לפעמים קצת מפחיד, לפעמים דורשני, לפעמים מעלה זיכרונות נשכחים ותמיד תמיד מעניין. ועם זאת הוא מקשיב ויודע לשתוק כשצריך. יודע לספוג דמעה ועוד אחת ועוד. גם יבבות של ייאוש או מחשבות של אימה, בלי פחד או סלידה הוא מחבק בחמלה.
לפעמים הוא חם לפעמים קר לפעמים בטעות מעביר בי צינה. וקרה לו לא פעם שפינה עוד מקום מתחת לשמיכה. במבט שואל אמרתי "זו רק אני כאן בינתיים" והוא, הוא לא נתן בי חיוך מרחם או מבט מתנשא רק הביט ועיניו הטובות אמרו חרישית "נכון , ואני כאן איתך" בעודו ממלא החסר .
בכל לילה בחכמה אדירה הוא מצליח ומחזיר לי את חופן האמון. לפעמים זה האמון שלו לפעמים הוא אפילו מוצא לי את האמון שלי .
וכך עם נשיקה על המצח וראש נח על הכר החושך שלי עוזר לי לאגור קצת כוחות למחר.
תגובות