אספתי אותה, רסיסים של ברבי, מהרצפה בכניסה לביתי.

השלמתי פס נוסף של דבק, הנחתי חלק-שבר אחרון של שפה תחתונה במקום,

ומחיתי, בזרועי, טיפות זיעה שניגרו ממצחי.

היא הביטה בי.

"מה קרה?"  שאלתי.

שביבי זכוכית נמסו, תוך רגע, מעיניה, פניה התכווצו מתוך כאב, והיא בכתה חרישית על כתפי,

חיבקה אותי, ושאבה ממני חום וכוח.

"זה הלב..."

היא יבבה בשקט מתוך כתף רועדת על כתפי

"הוא שוב ספג עוד חבטה צורבת... לא הגלידה לה צלקת, ושוב חרצה לה חדשה דרך אל גרעין פעימתו..."

הקפאתי אותה.

לא הייתה לי ברירה, רק כך מתקנים נסיכות עם לב שבור.

גם דמעה קפאה לה, בקצה צד שמאל של הסנטר.

מבט שליו דמם, בין ניצוץ אחר סובל, מבקש סיוע.

שיער רך של משי קפא מקורזל סביב אצבעה.

היא עמדה כולה קרחון בין רגע, ועצבונה קפוא איתה.

לא הייתי צריך הרבה כדי לפתוח את מדפי בית החזה שלה, לקפל היטב, לשים בצד,

ולראות אותו מנופח כולו, מדמם בלחש… כל כך פתוחה היא בפניי, מבקשת רק חיבוק אוהב.

רצתי למחסן וחזרתי עם עוד פלסטרים שקופים, שפופרת של "משחת עידוד", שני פחונים של “אהבה טהורה”, וישר ניגשתי למלאכה.

כבר כשסיימתי הוא נראה יותר רגוע, יותר נעים. הוספתי קוביה של “כוח”, שכבת לכה אחרונה של "אל ייאוש" לציפוי אחרון, נשפתי לייבוש, ליטפתי את ליבה, ונשקתי לה לדרך צלחה ולשימון אחרון.

חיבקתי אותה שוב. כולי נרטב מהקרח המפשיר ממנה, נקשתי פעמיים ברגלי   -הזמן חזר לנדוד.

היא הפשירה כבר לגמרי, חבוקה בזרועותיי, נחה עם ראשה עלי כתף שמאל שלי.

היא מצמה פעם אחת, בעיניים של שמיים, הביטה לתוכי ואמרה:

"וואו! תודה רבה! אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב עכשיו"

חייכתי ולחשתי:

"את רואה כמה עוזר חיבוק אחד אוהב?"

ודמעה חמה-קרירה של קרח, נשרה מצד שמאל של הסנטר שלה,

והתנפצה על הרצפה, למיליוני נתזים של קסמים של נסיכה.