פעם הייתה לי ציפור.

מדי בוקר הערתיה בלטיפות עדינות, בלחישות חרש בישרתיה על יום חדש.

היא הייתה מקפצת קליל, מנערת כנפיה, מחככת צוואר קטן וחמים בזרועי, ושרה, שיר ערש עדין של בוקר.

נוצותיה כחולות, מתוחות ויפות היו. ליבה רחב כאינספור שמשות,

מתפרץ ממנה החוצה, זורח, מחמם ועוטף כל אוהביה.

כמה אהבתי את ציפור השיר שלי.

כל כך, כל כך, עד שערב קסם אחד,  בזרם של שלווה רוגש, חשפתי אותה, והושטתי אותה על כף ידי לנערה.

הנערה כל כך שמחה למראה הציפור שלי, והציפור מצידה, השיבה לה אהבה עד כלות.

מאותו רגע, לא נפרדנו שלושתנו.

מדי בוקר הערנו אותה, נערתי ואני, בליטוף ולחישה, היא הקיצה משנתה, מחייכת,

מנערת הרף נוצותיה, מכל זיק ורמז של שינה, ובלי כחכוך גרון אחד, שרה לנו, בקול מתוק,

שיר של עצב ושל צחוק.

היינו כל כך מאושרים שלושתנו, ונשארנו כך לנצח...

יום אחד הקיץ הנצח, ונשארתי לבדי.

הנערה הלכה לה בלעדי, ואיתה צלילי כל עולמי.

ציפור השיר שלי

עזבה אותי.

מני אז בכל בוקר, מקיץ מתוך חלום שממה, לעוד דמעה,

גורר עצמי אל החלון, המשקיף אל העולם, מביט בכל פלאיו, כמו סתם,

תמונות שקופות, שמשתקפות דרך עייני, מראות ריקים לצל געגועיי.

ימים הפכו שבועות, האחרונים לחודשים,

הדמעות הפכו קרות, הפכו קפואות, קצרו שנים,

ויום אחד אפור, מבין טיפות של כלום, ראיתי משהו מוכר, צללית של דמות מן העבר.

הנה היא! היא חזרה אליי! היא עפה לקראתי! משק כנף אחרון נואש, והתעלפה על כף ידי...

פצועה ומרוטה כולה, ולה מבט עמוק, אחד ואחרון, המבקש אל תוך נפשי.

הכנסתי אותה פנימה, וטיפלתי, וחיבקתי, וליטפתי, ורחצתי, ושרתי - התפללתי, ובתום שבעה ימים –

נחתמו שלוש שנים, היא שרה לי שוב שיר ישן, בכל ליבה ובלי מילים.

שוב הבריק בה תכול הצבע, לאורה המתגבר, ואני נשבעתי נאמן לה, להגן עליה בגופי,

במפתח נעלתיה

ולעד

בתוך תוכי.

היום היא שוב גוססת, מוחה דמעות – טיפות דמי,

כבר כמעט ולא שרה, לא מתחככת בזרועי,

כי מאז אותו היום, לא הראיתיה שוב לאיש, לא נערה ולא אישה ולא לאף אדם אחר.

בכל פעם שרציתי, ובכל כולי ניסיתי,

לא מצאתי את המפתח, לשחררה שוב לחופשי,

אני נשבע שבי חפרתי, וחיפשתי ובכיתי,

אך המפתח לי אבד,

ציפור שירי תמות איתי.