אני תוהה עכשיו ביני ולבין עצמי
מרחפת מעל פני מחשבות,
החיים חולפים מול עיניי
אני לבד.
האם אני בוחרת להיות לבד?
האם זה מה שאלוהים רוצה?
האם אני סוגרת בפניי אפשרויות?
אני מגלה שלא.
האם בכלל עצוב לי?
האם זה נורא כל כך לא להתחייב לאף אחד?
לא לתת דין וחשבון?
לנסות לרצות?
לחכות לו שיבוא?
אני לא זוכרת מה התחושה....
האם האהבה שהייתה בתוכי נעלמה?
נמחקה עם הזמן?
מתה?
להיות נאהבת...
אהובה
חבוקה בזרועות חמות
מאוהבת
מילים רחוקות.
האם אביט לאחור ואצטער על הזמן האבוד הזה?
האם הבדידות תהפוך או בעצם הפכה לשגרת חיי,
האם זה משהו שמפריע לי? ומציק לי?
ולא נותן לי מנוח?
התשובה -
לא ממש,
וזה יותר מפחיד.
אני בעצם מתרגלת,
מאבדת.
בוהה באוויר
אפילו את תחושת הריקנות אין בי
גם לא געגוע
וזה קצת מפחיד.
"זה כמו רכיבה על אופניים" מיד אומרת לעצמי
וחיוך מחוק על פניי.
ובעצם
לומדת להיות מאושרת לבד.
