אולי את לא יודעת
אולי את לא יודעת, אולי את לא מבינה אבל אני חושב אודותיך כל שניה, כל דקה. את שטה בעורקיי, מתמוססת בפי, מתגלשת במחשבותיי. מעלה בדמיוני את הרגע בו אפגוש אותך, הרגע בו אראה אותך.
הרגע בו אשתה מכוסך יין, הרגע בו אראה אותך מתפשטת מולי ועור גופך יקרן מהאור הגנוז שלא נראה בימי הבריאה. הרגע בו אוכל לגעת בך, בשקט, ברוך. להתמזג עמך כמו אור הלבנה בחשכה.
ואת כתבת שאנו רוקמים משהו בחשכה. והמילים האלו נגעו בי, כאילו מילאו כל בועה של חמצן בדמי. והאם נוכל להמשיך ליצור עולם פרטי משלנו? כמה געגוע יעלה? כמה כאב ישתרש בחוטי הנשמה?
וכאשר יבוא היום ותלכי? מה יהיה עליי? אני אגע באוויר בעצב רך ולא נראה ואדמיין שזה את? אני אלך ברחובות הריקים בעת רדת השחר ואבכה את מרחקך ממני בארץ רחוקה.
אולי את לא יודעת, אולי את לא מבינה כיצד שטות ידיי לגעת ברוח, לגעת בך. ובעת אסע בדרכים לא נודעות אחפש אותך, את מראך, את מגעך. ובעת שאצחק לא ידעו שאלו קולות גהנום שמתנגנים בי.
אולי את לא יודעת, אולי את לא מבינה כיצד בחשכה נרקמת לתוכי בחוט דק סגלגל בין וורידי ועורקיי וחדרת לנשמתי.
תגובות