זה זמני, אתה אומר.

אני מחפשת דף מדפסת, כזה בלי שורות. כמו שפעם.

לא רוצה לכתוב בתוך שורות. אבל אזלו. מצאתי איזה דף שהמאחורה שלו חלק.

כשהמילים חוזרות אחרי שש שנים זה בא בלי הכנה מראש.

שש שנים. שמעתם אותי אומרת בכל הזדמנות.

הכל מחדש. הכל. לרקוד, להרגיש, להתלבש, לצייר, להתעמק לעזזל.

ולבכות. כמה רציתי לבכות. כשהלב בוכה, והעיניים יבשות זה בכי שלא נגמר.

הוא רק נשכח.

רק להתאהב לא. זה לא.

הרי התאהבתי בכולכם בשביל כל השבע נשמות. לא ידעתי שזה יכול להיגמר כמו דפים של מדפסת.

והיד עוד מושטת. רק הרוח נענית להזמנה.

אף אחד לא יבין אותי בלי מילים. אף אחד לא יבוא לקחת אותי מהגן. רציתי שתקלוט אותי אליך בלי שום מרווחים של אי התאמה. שלא אצטרך להסביר.

כי אני מתגעגעת. שיחקתי פה מספיק.

עדיין לא עזבת.