צבעים בורחים
ניתזים אל מעבר
לריק הנורא.
מריחות הגוונים
בתנועה איטית
החוצה
כשהזכרון מתמוסס.
תחושת אבדון
של זמן, של מקום
חוסר ידיעה, אם אתה לבד,
ולמה לא רואים אף אחד?
הבט, הבט
מזמזם לך זבוב
ליד אוזניך,
אך אולי אין שם זבוב
ואולי אין גם אוזניך.
אינסוף וכלום
מקדמים את פניך
ממריצים את רגליך
לפסוע לקראתם.
אין עוד תפוז כתום ומחברת
יש רק עיגול ועוד צורה מיותרת
הכל נגנז למנוחת עולמים
הקולות, התחושות אינם עוד לעזר
הם רק מציקים, מפריעים לחיבור
בינך לבינך, אדם ליצור
גלגלי עיניך מסתובבים לבפנים
מסתכלים עליך מהיבטים אחרים
אתה נמדד, במידות קצת שונות
לא מוחשיות וודאי שלא נראות
אינך מבחין בכל סביבתך
ואולי,
עדיף שכך.
