אין לי לומר לכם אלא מקצת פרטים ואת השאר השכילו נא בעצמכם. היה זה כאשר הייתי עוד מלך זקן וחכם, בתחילת דרכי, מטייל לי בעולם, לחלק יצאתי ולתת.

בתחנת הרכבת של העיירה ברנדי, עיירת הנופש של המשקיעים, פגשתי אותו בפעם הראשונה. שמו היה ג'ק, ג'ק דניאלס. מעודי לא ראיתי אדם כה עלום, כזיקית היה יושב בין ספסלי התחנה וצופה באנשים הפוסעים. שיערו הכסוף גולש כעדר עזים על כתפיו ובגדי הלבן שהסתירו את תווי גופו כמו לא היו שם כלל. יכולתי להבחין בו רק כאשר התיישבתי עליו בטעות והרגשתי שאין זה כל כך נוח- לגלות שאדם תחתיך. בקול, שהיה נדמה שאיננו וישנו, אמר לי- "זה עשרים שנים שאינני יוצר קשרים עם אנשים- והנה הפרת את נדרי. חיכיתי לאחד שבעינו הטובה ייתן לי חיות ויכיר בי כבן אנוש., ואף שאתה עשית זאת בטעות, הרי שמעיניך ניכרת גם כוונתך הסמויה".

 גופי רותק למקומו, לא יכול לנוע במערבולת התחושות שפקדה אותו. מי זה? מה זה? איפה אני? היכן המפתחות לגינה? בכמה דרכים על אדם לילך בכדי למצוא את התשובה הסופית? מהי השאלה הסופית? כמה גזרים אכלתי לארוחת הבוקר? שאלות כאלה ועוד רבות הציפו את מחשבותיי.

 ביקשתי כי יספר לי את סיפורו והוא ענה כי עליי להבין- "לא מחשבותיי מחשבותיך, לא דרכיך דרכיי, עוף נודד אני, נשר במישרים- לא עוד שחף בלהקת שחפים, נשרתי מן הלהקה, נגזלתי כגוזל בשילוח הקן. אך עיני השקד השוקדות שלך מחייבות אותי. הכול החל ביום בו הסרתי לראשונה את השרשרת שקיבלתי מאמי. הייתה זו שרשרת כסף פשוטה עם אבן ישפה נעוצה במרכזה. הבטחתי לאמי כי אשמור עליה, עד שהגעתי לפת לחם" ובהביטו אל עיניי המשתאות הוסיף- "לא, פת לחם זה שם של מקום, בלי קשר לביטוי. שם החלה השרשרת להכביד עליי, כמו מושכת אל כוחות האופל ומביאה אותי אל שפת התהום שבקצה העיר. מיד זרקתי את השרשרת מטה...".

שתקתי. המבט המיוסר שעל פניו הסגיר את הצער הרב שאחז בו על המעשה. לאחר חמש שניות שנראו כנצח, המשיך-" מיד שקעתי בחלום. התהלכתי בו כמוכה אלם בשדה המשתרע לפניי, סהרורי, אל בית אמי ואל חדר הורתי. הכול היה פרוץ כאליו עברו שם כל באי עולם. כמו העביר בורא עולם את צאנו תחת שבט ביתי. בזווית העין ראיתי פינת מכתב מציצה מן המגירה הסודית. מיד שלפתיו, קורא את עטיפתו עליה נכתב- "סודי ביותר"- מיד פתחתי. גם אתה היית עושה זאת אם היית סקרן כמוני. הייתה זו מפה. סימונים של פרח ובאר עמדו ליד ה-x שסימן ככל הנראה את מקום האוצר. בשולי המפה נכתב בכתב מסולסל לתפארת- 'חפש את עברך בעתיד וכך תחיה את ההווה'. מאז אני כאן, מחפש עבר באנשים הנוסעים לעתידם, שוכחים מאחוריהם את כל היקר להם. הורים, אחים, בני עירם. אפילו מצאתי כאן כמה ארנקים, עטים, מכתבים והנורא ביותר, אתה לא תאמין, הם שכחו לקחת אף את בדלי הסיגריות שלהם."

"למה כאן?"- שאלתיו- "למה עכשיו? למה פרח? למה באר? למה אני? למה לא סגרתי את הגז במטבח? ולמה לא הורדתי את מכסה האסלה בבית?"- הוספתי, מסתיר עוד שאלות רבות בהם התעניינתי.

"המכסה לאסלה הוא הגז בעצמו, הפרח הוא עתיד, האוצר הוא עבר, אני עודי בבאר, מנסה לטפס- האם תוציא אותי?"

וכך, ללא כל התראה מוקדמת- הייתי לילד קטן וחכם, מחייך, מקבל אותו לבין זרועותיי ומרים אותו מעל תיבה עתיקה, מעוטרת פרחים.

"את התיבה הזו, אין לפתוח. את העבר כבר תגלה בעתיד הרחוק"

סוחב תיבה, עם שערות כסופות ובגדי לבן- מחכה לשומר הסוד הבא... קוצר שדה, חקל תפוחין.