פרק ב'

'וואו... איזו יום ארוך' חשבה לעצמה חופית, בתוך שיעור מתמטיקה, שרק חסם לה את החשיבה יותר ויותר 'לא מוכן להיגמר! אני רוצה כבר לעוף הביתה. למי יש כוח ללמוד כל היום? אני גם ככה בקושי מקשיבה בשיעורים, אז לא קצת מיותר לי?'

היא ידעה שכל זה מחשבות בעלמא בלבד, מאחר ואומנם היא לא לומדת כל השנה, אך כשהיא לפני כל מבחן או בגרות היא הייתה יושבת מספר שעות בחדרה לחוצה משהו וספר הלימוד בידה, ראשה ורובה שקועים בו, והיא משננת את תוכנו בדביקות, אבל היא לא הרגישה שום סיפוק בציונים שהיא קיבלה אחר-כך, שנעו בין השישים לשמונים, ציונים סבירים בהחלט בשבילה – שלא עבדה עליהם הרבה בכלל. היא הרגישה שהיא צריכה משהו שיספק אותה. משהו שיאהב אותה בצורה בולטת. אמא שלה, לצערה, סירבה בכל תוקף להכניס הביתה כל בעל חי שהו, בעוד שהיא, חופית, אוהבת מאוד כל מה שחי למעט מה שתחת קטגוריית "בני האדם". ואמה הייתה הפוכה ממנה, שנאה כל בעל חי שאינו בן אדם, בעל החיים היחידי שגידלו, לפני שאביה נפטר, היה דג. דג זהב שקט שלא הפריע ולא לכלך לאמא שלה את הבית, ואביה טיפל בו. אבל אותה זה לא מספק, היא זקוקה למשהו שאפשר ללטף. למשהו שהיא תרגיש. יותר מכל חפצה חופית בכלבלב קטן, שיהיה אך ורק שלה, שהיא תהיה אחראית עליו, שהוא יתרפק עליה, ילקק אותה, ויחזיר לה אהבה על כל ההשקעה שהיא תשקיע בו, דמיינה איך תיקח אותו לכל הטיפולים הווטרינריים שיזדקק להם, תכננה איך כל כספה יצא עליו, על כלב קטן וחמוד. שהיא תביא מצער בעלי חיים, כדיי שלא יסבול, שיחיה עם משפחה אוהבת ולא באיזה כלוב סגור, מוקף בעדת אנשים שרק באים לבדוק איזה כלב הם רוצים ובסוף לא רוצים כלום, היא, מצידה, הייתה לוקחת את הכלב הכי לא רצוי שם, ומגדלת אותו, ואם הוא יהיה קטן בגודלו – אז הכל יהיה בכלל מושלם. הוא יוכל לשכב עליה, להתרפק עליה, להתפנק איתה על המיטה, אבל אמא רק שומעת את התיאורים הללו ומיד נתקפת חלחלה. היא לא מוכנה לראות שום כלב בבית.

"את רוצה חיה? תביאי דג. משהו שלא יפריע לי, ואת תהיי אחראית על הטיפול בו." כך אמרה לה שולה, אמה, בכל פעם שהעזה להעלות על דל שפתיה את הרצון לכלב. היא הבינה. שום חיה בבית הזה. אבל כל כלב שהיה עובד ברחוב היה זוכה לליטוף חם, כל בעלי הכלבים בשכונתה כבר הכירוה, סמכו עליה שאם לא יוכלו להוציא את כלבם מסיבה כלשהי לטיולו היומי – תמיד חופית קיימת, לוקחת, מטפלת, מאכילה, משקה ומחזירה הביתה כלב מרוצה ועליז, גם היא חוזרת במצב רוח טוב אחרי כל יום כזה, אבל אמה אומרת שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לגדל את זה בתוך הבית – וחצר אין.

"היי"

"היי! תגידי, את יכולה לשמור לי על הכלב היום? אני ממש חייבת לצאת, וזה יהיה על חשבון השעות של הטיול עם הכלב, את מבינה אותי?"

"כן... אבל אני היום בלי מצב רוח, את בטוחה שאת רוצה אותי? את לא יכולה לחפש לך משהי עליזה יותר בשבילו? הוא אוהב מרץ, רקס, יהיה לי קשה היום..."

"תבואי. הוא כבר יכניס לך מצב רוח טוב יותר... תאמיני לי!"

"מאמינה, מאמינה" חייכה חופית, "אז באיזו שעה?"

"בין ארבע וחצי לחמש, זה טוב לך?"

"כן. כך אני אוכל ללמוד למבחן כשאני אתן לו להתרוצץ בחצר. אז אני אבוא בארבע וחצי?"

"אוקיי. ארבע וחצי, תשתדלי לדייק" שלחה חיוך, והלכה.

'לא רע' חייכה חופית לעצמה בסיפוק 'גם הכלב שאני כל-כך אוהבת, וגם רינה משלמת לי טוב. ואולי אני אפילו אספיק ללמוד קצת למבחן. נראה כבר. לא שחשבתי ללמוד היום... אבל אני רואה שכבר עלה לי המצב רוח... תמיד אמרתי לאמא שמה שיעלה לי את מצב הרוח גבוה גבוה זה כלב. או אולי אפילו חתול. אבל היא לא מוכנה בשום פנים ואופן... חבל. היא רוצה שאני אשמח, ולא מבינה שזה מה שעושה אותי למאושרת.'

"חופית, את עסוקה היום?"

"כן. למה?"

"חבל. חשבתי שתוכלי לקחת היום את הבת שלי לגינה"

דודה שלה, שנמנעת מלבקש טובות, זקוקה לה כנראה מאוד, אם היא מבקשת ממנה עזרה

"אני לוקחת את הכלב של השכנים לטיול של חצי שעה עד שעה וחצי. את רוצה שאני כבר אקח גם את הבת שלך איתי? אני הולכת איתו לגינה"

"אהה... את יודעת שיש לי קצת רתיעה מכלבים. באיזה גודל הוא?"

"פינצ'ר"

"אהה, הפיצים האלה?"

"בדיוק"

"אחלה, אז תבואי אליי תיקחי אותה בארבע ותישארי איתה עד שש?"

"אהה... כן. אני אשאר אז גם עם הכלב עד שש. מארבע וחצי. הוא אוהב טיולים ארוכים. כמה שיותר ארוכים..." חופית צחקה צחוק קליל

"טוב, אז מזה תודה לך"

"זה כלום, באמת שזה כלום בשבילי"

"אז שוב תודה, להתראות."

חופית חייכה. הרגישה מבוקשת סוף סוף, ולא רק על ידיי כלבים.

"שלום, באתי לקחת את אורוש"

"אופית!" צהלה אור בת השלוש, שעדיין לא הוגה נכון את כל האותיות

"באתי לקחת אותך, תהיי אצלי בבית קצת זמן, ואז נלך ונביא כלב, רוצה?"

"תן! תן! תלב דדול דדול!" ("כן! כן! כלב גדול גדול!")

אמה של אור צחקה

"כמה שאני נרתעת מכלבים הילדה הזאת רוצה כלב"

"למה את כל כך נרתעת, באמת?"

"פעם נבח עלי, ומאוד נבהלתי, בהריון שלה, של אור, ומאז אני מתרחקת מכלבים."

"פעם..." גיחכה חופית, "טוב, אז אני גונבת אותה אליי לחצי שעה, ואז לגינה, לעוד שעה וחצי."

"יאללה, תודה! בייביי!"

"ביי"

'היום הרגשתי סיפוק. היה לי טוב, שני יצורים שנהניתי מחברתם, והם נהנו מחברתי. היה לי כיף איתם, אמנם לא למדתי כמעט למבחן, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב מהימים שאני כן לומדת בהם למבחנים...'

היה זה אחד הימים הבודדים שעבר עליה בשלווה שכזו, ימים כאילו היו לה פעם בכמה חודשים, אם בכלל.