פרק 2

למרות שרוני הגיעה למסקנה שאופק, מין הסתם, איננו מתעניין בה, היא החליטה להתחיל ללכת לסניף בני-עקיבא, היא הכירה את החבר'ה, את רובם.

"רוני? התחלת לבוא לסניף, אני רואה..." חייכה שולי,

"כן, האא? נחמד כאן. לפגוש את כל החבר'ה, וזה, את יודעת" רוני חייכה אף היא.

"היי!" צעקה רוני לעבר כולם. אופק לא הגיע. 'אוף! אני באתי כי רציתי לראות אותו, בעיקר, אז למה הוא לא כאן?!', רוני הצליחה להסתיר את אכזבתה מכל החבורה העליזה ששהתה בסניף באותו הרגע,

"רוני?"
"כן?"
"מה את עושה כאן?"
"החלטתי להתחיל לבוא לסניף!" חיוך רחב,

"יופי!"
"בשביל מי?"
"אהה.. בשביל! כמובן..." צחוק מתגלגל.

"מישהו יודע למה אופק לא בא?" שאל אחד הבנים, שלרוני נידמה היה ששמו "אריאל",

"אופק?" ענתה שולי, מהורהרת, "ניראה לי שהוא לא מרגיש טוב"
"מה זה לא מרגיש טוב?"
"לא יודעת. ניראה לי."
הם ישבו ופטפטו בניהם, אף אחד לא שם לב לאכזבה שקנתה מקומה בליבה של רוני, שציפתה לו, לאופק, והוא לא הגיע. היא ישבה מאוכזבת בניהם, והקשיבה לפטפוטים, משלבת מילה מידי פעם בפעם, כשקמה ללכת-הצטרפה אליה שולי;"את הולכת הביתה?"
"כן"
"אז אכפת לך אם אני אבוא איתך?"
"ממש לא... אבל אנחנו לא גרות באותו הכיוון..." פליאה חדה נשמעה בקולה,

"נכון, אבל אני רוצה ללכת לבקר את אופק, הוא לא מרגיש טוב..."
"אהה, והוא ממילא גר בכיוון שלי, כאילו? סבבה, אז יאללה! בואי."
"אני מזה מקווה שאין לו משהו רציני הוא הרוח החיה שלנו, בשבט."

"אם ככה, אז גם אני מקווה ככה," ענתה רוני, ושתיהן השתתקו, התהלכו מהורהרות, כשהגיעו לאחד הבניינים-שולי פנתה אל הכניסה שלו, נפרדת בכך מרוני, "רגע! רוני! אולי תבואי איתי?"

"אני...?" רוני היססה,

"ולמה לא?"
"כי אני לא ממש מכירה אותו..." ענתה לה רוני, נבוכה וחולמנית משהו.

"טוב. אז לא." הסכימה שולי, ועלתה במדרגות "בביי!"
"בביי!"

*   *   *

רוני ישבה בחדרה, ספר על בירכיה, והיא הוזה, במקום לקרוא.

'אוף! אוף! אוף! למה?! הייתי הולכת איתה! הוא לא היה יודע שזה בגלל שאני אוהבת אותו! אלא שסתם, כי התחלתי לבוא לסניף, אז גם אליו!' היא כעסה על עצמה, בלי שום סיבה, הרי היה זה אך הגיוני שהיא החליטה שלא ללכת לבקר אותו. הם אינם מכירים זה את זו כלל. ואך טבעי היה הדבר שהיא לא רצתה ללכת לבקרו, ועוד בנוכחות חברתה הטובה, שולי. אך טבעו של לב-שהוא מייסר את בעליו גם ללא צורך בכך.

*    *    *

"אופק?"
אופק בהה בה, הוא היה מעט עייף,

"אופק!!"
"כן?" שאל בקול מנומנם, לא-ברור,

"מה קורה איתך?"
"איתי?"
'אוף! מה קורה לו?!' שאלה שולי את עצמה, ואילו את אופק היא שאלה;"כן, מה קורה איתך? מה שלומך?"
"שלומי בסדר, בערך. אבל אני מאוד מאוד עייף עכשיו" ענה לה אופק,

"שאני אלך?" שאלה,

"לא יודע..."
"טוב. אני הולכת. להתראות."