"איזה כיף!" פרץ ירון בשימחה אל הבית "יש לנו טיול מחר"
'בטח כיף...' חשבתי לעצמי במרירות, 'לו באמת יהיה כיף. הוא לא יסבול בבית את ל המשפחה המעצבנת הזו, שלא יודעת לקבל כמו שצריך כעסים, מוצדקים בהחלט! של אחרים!!'
"מה קרה, גלי? את מקנאה בו?"
"ממש לא!" התזתי במרירות, חוצה את החדר,
"אז למה את נראת לי כל - כך עצבנית?"
"אני סתם נראת לך!!" השבתי, נבלעת אגב כך בחדרי.
* * *
'המשפחה הזו!' שבתי וחשבתי לעצמי במרירות 'אז מה אם אני האמצעית? אז זו סיבה להטיל עליי דברים כמו על הבכורה, אבל להתייחס אליי כמו אל תינוקת? אני שונאת אותם! אצלי בבית, זה יראה הרבה יותר טוב!' ככה הפלגתי לי במחשבותיי הדימיוניות, מרשה לעצמי להסחף בהם, כי למי יש כח לכולם עכשיו? אני רציתי עולם יפה. לא רציתי עולם כמו שראיתי עד עכשיו. משהו כבד כזה. משהו שקשה לי להסתדר בתוכו. רציתי שלווה, משפחה מבינה ואוהבת. לא משהו כמו עכשיו. נכון, הם לא באמת רעים ומעצבנים כמו שתמיד אני מרגישה, אבל דווקא כשאני עצבנית כולם 'נחמדים' אליי עוד יותר. או שאולי זו סתם הרגשה שלי.
* * *
"גלי?"
"כן?" נרגעתי לחלוטין, הם כבר לא מפחדים ממני...
"למה כעסת קודם?"
"אני?" התממתי להם
"אז מי? אני?"
"אולי, לא יודעת!"
"טוב, נו, עזבי! לא חשוב!"
* * *
"אני לא יודע מה יש לה. היא מתעצבנת, מכחישה, מתעצבנת, מכחישה."
"מה זאת אומרת?"
ההורים של גלי דנו בינהם. מצבה היה לא קל במיוחד, מבחינתם.
"מה את רוצה ממנה?"
"שתהיה בחורה רגועה יותר"
"היא בגיל הזה של העצבים. את יודעת."
"ואז מה? אז אסור לי לנסות להרגיע אותה?"
הם המשיכו לדון, כלומר - לנסות ולהבין האחד את השני. הנסיונות לא הצליחו להם כמו שצריך. הם התווכחו. האמא - כדרכן של אימהות - דאגה לביתה עד מאוד ואילו אביה חשב שזה יחלוף לה בבוא הזמן הדרוש.
* * *
אוף! מה ההורים האלו רוצים ממני?! והם עוד מתפלאים שאני לא הילדה הכי רגועה בעולם! ניראה אותם רגועים, עם הורים שכמותם! מה הם חושבים? שאני כזו אומללה? בדיוק חזרתי מחברה שלי, הלכנו לקנות בגדים, ונורא התחשק לי להתכרבל במיטה שלי, אחרי הקור של החצר. אז אמא שלי ישר
"גלי, למה את לא מראה לנו מה שקנית? את מרגישה טוב? גלי..? גלי..? גלי..!?"
מעצבנת שכמותה! אוף! אוף! אוף!
* * *
גלי הגיעה לכיתה, כמו בכל יום, מחייכת באדיבות ובאלגנטיות כלפי כל החברות שלה, היא הייתה דווקא ילדה, כלומר, נערה, דיי מקובלת בחברה. היא רק לא אהבה את הסיפור שעשו הוריה מכל צעד שלה, זה הכעיס אותה, הכניס אותה לעשיית 'דווקא' ופיתח בה עוד יותר את הרצון להכעיס אותם. הם לא הבינו זאת, ואולי כן. אבל חרדו לה בכל זאת. היא לא אהבה את הרעיון, חשה כאילו היא התינוקת שלהם, שלא יודעת להסתדר בעצמה אפילו לא לדקה אחת בלבד.
'מסתכלת בחלון
לא רואה שום תוצאה
מסתכלת בחלון
רואה שם רק זוועה
אמא ואבא עלי מפקדים
כאילו הייתי ילדם הקטנטונת
עלי בבית כולם מסתכלים
כאילו אני תינוקת עם כתונת
לא רוצה את זה!
רוצה לברוח לי הרחק!
לא רוצה לחיוך עם זה
רוצה לחיות עם אושר, לצחק!'
היא כתבה את השיר, פרקה מעליה את הרגשות, את העצבים, ולפתע חשה שבעצם, בעצם...
אני לא קצת נסחפת? הם דואגים לי! הם לא מתייחסים אלי כמו אל תינוקת. אלא פשוט דואגים למה שיהיה איתי., זה באמת אמור להיות מדאיג איך שנכנסתי לבית אחרי קניית הבגדים ההיא, אולי לא הרגשתי טוב? אולי לא קניתי משהו שהם ירשו לי ללבוש?! אדרבא! הייתי אמורה להעלב אם הם לא היו דואגים לי!!
______________
אני חושבת שלקחתי את הרעיון לשינוי הכתב מגוף ראשון לגוף שלישי מספר שנקרא :"מעל ומעבר" שגם שם יש בו שימוש דומה.
