אני הולכת עם קו החוף
ואני רואה את התחנה
שלי באופק, עוד מעט
אגיע לסוף הכביש.
אבל עכשיו חורף, גשם חזק.
המטרייה מתקפלת ונשברת.
ושעות הערב לא נותנות לי
להנות מתנועת הגלים בים.
אני קרה ורטובה, בוכה עם
השמיים ועל כל מה שאני.
מבכה על הדבר היחיד שנותר
לי, נותרה לי הידיעה ששום
אוטובוס לא ייקח אותי לחום
אמיתי ולא יחזיר אותי לחוף
כזה או אחר בקיץ הבא שיבוא
ויעורר וינפץ לי חזק את מראה
ספינת התקווה שם באופק הרך.
אני בקו החוף, תמיד בקווים.
אף פעם לא אמיתית, מעולם
לא מעבר לקווים הארורים.
תגובות