הלכתי. לא חושבת. לא מרגישה. בשביל מה? אני חושבת שמיותר לחשוב יותר מידי. יש לי מספיק צרות גם בלי זה. כאב ראש אחד גדול! המחשבות לא שואלות אותי. הן רצות, בצורה מתסכלת לחלוטין. אוף! ניסיתי לשכנע את עצמי כבר זמן רב. אני לא זקוקה לזה! זה סתם סוחט אותי ריגשית, כל המחשבות האלה, אז למה לי? אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. קשה לי לחשוב. אני חושבת הרבה. וגם ככה יש לי שלל בעיות. הלימודים לא עומדים בראש מעייני, ואז כולם חושבים שאני איזו טיפשה, רבתי עם מורות רבות, אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי! אני צריכה עזרה. אבל אין מי שיעזור לי. ממש אין. לא מצאתי איש כזה. זה הורג אותי.

אוף! אני יודעת שפתחתי את היומן שלי בלי הקדמות. לא נורא.


שוב חופית כתבה ביומן שלה, כשרגשות התסכול אוכלים את ליבה, לא מצאה דרך לברוח מהן, מהרגשות. הרגשות נגסו בה בכל פה, הא לא הייתה טיפשה, אבל גם תלמידה מצטיינת היא לא, וזה היה לה קשה. מאז נהרג אביה ממחלת הסרטן איבדה אימה חלק מכוחותיה, כך שכבר לא הצליחה לשלוט בילדיה שליטה מלאה, בהחלט לא. וזה פגע בחינוך שלהם, ומאוד. הבן הגדול התדרדר מאוד, והיה יושב בכל ערב עם חבורות הרחוב, מעשנים סיגריות ושותים אלכוהול, הבן שאחריו היה ילד מופנם, היא, חופית, לא מאוד ידעה מה לעשות עם הכאב ולכן הדחיקה אותו עמוק. עמוק מאוד. לתאים אפורים, כשרק מידי פעם היא מוציאה אותו, זועקת לאביה המת. שבשמיים.
והאח הקטן כלל לא הבין מה קורה, היה בן שנה וחצי, והאם עוד הייתה בהריונה החמישי.

_________________
פרק ראשון, נראה איך יצא. אשמח לביקורות.