להיות דתי זה עונש? פרק 21

לילה. אני אמור לישון, אבל הרבה יותר מתאים לי לחשוב עכשיו על המצב שלי. אני חושב שעלי לנתח אותו. אז ככה:

יש לי משפחה שחזרה בתשובה,

יש לי חבר שגם המשפחה שלו עשתה את הצעד המגעיל הזה.

העבירו אותי, סוף סוף, לישיבה לבעליי תשובה שרציתי.

אהה, והחבר שלי, החוזר בתשובה – הוא חבר חדש בשבילי.

זהו, ניתחתי, אז מה זה אומר לי? אני לא מצליח להירדם! אז מה אם כבר אחריי 12 בלילה? אני לא נירדם! אוף! מה אני אעשה? ניסיתי לחשוב, לשכנע את עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, ולכן אני לא ישן, אבל שיקרתי לי. לא שקר נוראי, אבל... אוף! אני חושב כבר שטויות מרוב עייפות. מה לעשות?!

וואי! כבר בוקר. כנראה שבסוף כן הצלחתי להירדם, מעניין מה השעה. למה לא העירו אותי? הם לא רוצים שאלך לתפילה??

"אופק! קום! תפילה!!"

אז כן מעירים אותי לתפילה בבית הזה... כבר חשבתי שנטשו את זה... סתם. קשה לי להאמין שישכחו משהו כל-כך חשוב. בענייהם.

"אופק!!"

" א נ י  ק ם ! ! ! "

זהו. חייבים לקום. אין לי שום ברירה... גיחכתי לעצמי בשקט, כאילו שלרגע חשבתי שתהיה לי ברירה. זה היה צפוי שאני אאלץ לקום לתפילה. אבל מאז שמצאתי את החבר החדש שלי, אז כבר פחות מפריע לי ללכת לישיבה ולתפילה. גם העניין שראיתי את ה'סרוגים', כמו שנוח לי לקרוא להם, מקל עלי. אולי גם אני אהיה כמותם. אני אוכל לחזור לידידות שלי... אולי. הלוואי.

"היי, אפיק!"

"היי, אופק, מה המצב?"

"הכל סבבה, ת'שמע, אלה ששמה, מימין, הם אותו ציבור ותנועה שראינו אתמול?"

"זה נראה שכן, למה אתה שואל?"

"הם לא אמורים להיות מעורבים? בנים ובנות ביחד?"

"כנראה שלא. למה, מה חשבת?"

"אהה... לא חשבתי כלום. רק שכנראה גם אצלם לא עדיף לי להיות"

"אולי..." משך אפיק בכתפיו. התגובה שלו הייתה קצת מרגיזה, ציפיתי להסכמה, וויכוח, או משהו אחר, יותר משתתף ממשיכת כתף ו'אולי' ספקני.

"ת'שמע אני מזה מקווה שיהיה טוב היום. לא ישנתי נורמאלי בלילה בכלל!"

"מעניין, גם לי השינה לא הלכה הכי טוב שבעולם"

"אז אולי יש לנו טלפתיה?" קרצתי לעברו,

"אולי..." פיהוק רחב כמעט וקרע את שפתיו. החלטתי לשתוק, ודיי. הוא ממילא לא מרוכז מספיק כדי להגיב לי לעניין. אז כדאי לי להתרכז במה שקורה סביבי במקום בו. זה תמיד היה לי כל-כך כיף וכל – כך נחמד לעקוב אחריי הטבע. בעליי חיים תמיד משכו אותי, אבל ההורים שלי לא רצו. הם החליטו שזה לא בשבילי. הם חשבו שאני רגיש. תמיד היה לי קשה לראות בעל-חיים ברחוב ולא לאסוף אותו אליי הביתה, על-מנת לחטוף גערות מהוריי, תמיד היה לי קשה בטיול להתיק את עיניי מהנוף המדהים שבדרך-כלל נפרש אל מול עיניי מהצוקים שבהם עמדנו... אז אולי גם במקום הזה יש מעט טבל נחמד? נבדוק.

"אופק? כמעט הגענו, במה אתה שקוע לך שם?"

"בכלום. תאמין לי שממש בכלום."

"כן?" צחק אליי אפיק בשובבות "דווקא היה נראה שאתה מאוד מאוד שקוע במשהו..."

"בנוף" עניתי, בלי לחשוב, אפיק צחק בקול. הרגשת עלבון קלילה פשטה בי למשמע לגלוגו,

"מה אתה חושב? שאף פעם לא ראיתי נוף שאני יכול להרהר בו עכשיו?"

"אוקי, צודק, צודק. לא התכוונתי לפגוע, אם נפגעת בכלל."

"זה בסדר." עניתי מעט מהיר וקריר מתמיד, וכשאני חושב על זה – אז מה זה מתמיד? אני מכיר אותו כולה יום אחד, וזה היום השני. בסך הכל.

טוב, אנחנו מגיעים לישיבה. איזו תפילה משעממת התפילה הזאת! למה בכלל קבעו נוסח אחיד? לא יכלו לתת לכל אחד להביע את רחשי ליבו לפי איך שבא לו? למה אני חייב להגיד לאלוהים את מה שהרבנים הכתיבו לי? לא רוצה. שהם בעצמם יתפללו את מה שאני מכתיב להם. אומרים לי שאני תינוקי בכל פעם שאני מעז להשמיע את דעתי הזו. וזה מרגיז אותי. ומאוד. הם צריכים לשחרר ממני קצת לחצים! למה הם לא מבינים את זה לבד? למה אני צריך להסביר להם, כלומר לי, את כל ההסבר הארוך והמפותל הזה, למה? זה כל-כך מתסכל אותי. ולהם זה לא אכפת. כאילו שאני כלל לא חשוב להם. ואולי אני באמת לא חשוב להם? לפחות לא כמו כל התפילות האלה! מאיפה לי כל המרירות הזו? אם הייתי סופר אז בטח הייתי כותב כך:'אופק הוציא את כל המרירות שהצטברה בתוכו, ושפך בתפילה. במקום להתרכז בתפילה התרכז במרור של חייו...' הייתי יכול להיות סופר מוכשר, אני חושב... סתם. לא יודע. נראה, אולי אני אנסה לכתוב שיר? לא. לא חושב שיש לי כישרון לזה. סיימו את התפילה. נו, מילא, אז צריך ללכת ללמוד קצת.

חוזרים הביתה... אומנם לילה כמעט, אבל לפחות זה הביתה. לא עוד ישיבה משמימה ליד השולחן... לא... הדבר הזה... נו... ה... איך קוראים לזה?! אהה... הסטנדר. אפשר לרבוץ בנחת על הספה, ולעלעל בעיתונים שנשארו משבת, לפחות עיתונים עוד יש לנו. אומנם של 'דוסים', אבל עיתונים. לפחות.

"שלום!!"

"שלום אופק, נו איך היה לך היום בישיבה?"

"בסדר, ולך איך היה בעבודה?"

"גם בסדר."

"אבא עוד לומד?"

"כן, למה?"

"סתם. כי לא ראיתי אותו."

"אהה"

יופי, אני לבדי. ננסה את אחד הספרים שההורים האלו זרקו לי לכאן. ננסה.

שמורות עיניים זהו דבר שנוטה להיעצם גם כשלא חפצים בכך.

_______________________________________ _____________________________________________

סליחה על ההפסקה הארוכה כל כך...