מבט שלו תפס אותי, היה בו משהו נוגה. נוגה באופן שכבש בי משהו. אני לא מכירה את הילד הזה, ואני גם לא חושבת שיש לי מה להתלהב מילדון בן שבע אולי, אבל הוא שבה את ליבי. וזה כשאין לי מושג אפילו איפה הוא גר, מי ההורים שלו. כלום. אבל...
"שלום!"
"שלום."
"את יודעת איפה יש מכולת?"
"יש מול העיניים שלך, אתה לא רואה?"
"אני רוצה מכולת רחוקה יותר."
"למה?" הוא מתחיל לעורר בי תמיהה כלשהי.
"כי... אני מפחד."
"ממי?"
"מפחד." סתם ולא פירש הילדון.
טוב, אני אענה לו, מסכן...
"אתה רואה שם את הפניה? מאחורה יש מכולת נוספת"
"טוב, תודה!" הוא מחייך בשמחה, שנראית לי דיי אמיתית. מעניין מה יש לו. ממי יש לו לפחד כאן? מוזר!
* * *
"היי! שוב אנחנו נפגשים..."
"מי את?"
"אני? אתמול הראיתי לך איפה המכולת השנייה, אתה לא זוכר אותי?"
"אהה! נכון! תודה! קחי..."
מה הוא מושיט לי? סוכרייה?
"תודה, אתה לא רוצה אותה?"
"אני רוצה. אבל בזכותך יכולתי לקנות אותה."
"מה? מה זאת אומרת?"
"אבא ואמא לא מרשים לי לקנות כלום. אז הלכתי לחנות אחרת. המוכר גם לא היה מסכים למכור לי בחנות הזאת'י שהלכת את אליה!"
"מה?! למה?!"
"הוא אומר שאבא ואמא חייבים לו דיי והותר כסף, ושאין שום סיבה הגיונית שהוא ימכור לי ממתקים."
"זה מה שהוא אמר לך? מהו שם המשפחה שלך? ומאיפה היה לך כסף לסוכריות הללו??"
היה לי כסף שמצאתי, ושחבר שלי נתן לי."
"אהה, ומהו שם המשפחה שלך לא אמרת לי?"
"גרוסמן"
"אהה..."
"למה את שואלת?"
"סתם, אתה לא אוהב ששואלים אותך שאלות?"
"לא יודע... ומהו שם המשפחה שלך?"
"שלי? שלי כהן."
"אהה..." הוא מחייך חיוך מתוק כל - כך!!
"טוב, תודה! אני הולכת לקניות עכשיו... אז להתראות, חמוד!"
"להתראות."
* * *
אולי... אולי אני אלך ואשלם חלק מהחוב שלהם. לא את הכל. חלק. או, לחילופין, שאני אגיד לו שיוריד להם מחירים, ואני אשלם לו את ההפרשים. פעם בשבוע. ניראה כבר. אני חייבת לעשות משהו למענם. חייבת. הילד הזה כל - כך נוגה... כל - כך כובש... חייבת.
"שלום!"
"שלום... את לא אמורה לבוא אל הקופה בידיים מלאות?"
"לא. אני לא קונה עכשיו שום דבר. למה?"
"סתם... כי זה מוזר לי..."
אחח... הוא ציני. טוב. לפני שהוא ירגז עליי - אז כדאי לי לומר לו למה אני כאן.
"תשמע..." הנמכתי את הטונים שלי "אתה יכול לדבר איתי רגע? בשקט?"
"אהה, אכן כן! אני יכול לדבר איתך."
"תשמע, הבנתי מהבן של משפחת גרוס שיש להם חוב כאן, נכון? אז חשבתי על משהו..."
וכאן פרטתי לו את הרעיון של התשלומים הנמוכים יותר, והוא אמר שאין לא בעיות. מצויין! נשאר לנו רק לסכם כמה בדיוק אני אשלם, וכמה הם.
* * *
"שלום! אני הולך עכשיו למכולת שגם את הולכת אליה..."
"כן? המוכר כבר מסכים למכור לך?" חייכתי אליו ברכות
"כן! הוא כבר לא עושה לי בעיות כמו שהוא היה עושה לי פעם. אז כניראה שכבר יש לנו יותר כסף... וגם אבא ואמא לא כועסים עלי כבר כמו פעם כשאני מוצא כסף ורוצה לקנות בו ממתקים..."
חייכתי אליו, והתחלתי להבין את כל אילו שאוהבים לתרום.
