יום יפה עמד בחוץ. השמש ליטפה בחום לאחר חורף קשה וממושך, ואנשים יצאו אל מדשאות העיר הגדולה על מנת לפוש מעט וליהנות מקרניה של החמה בארץ צפון זו. מבין אגמי המים נראו ברווזים וברבורים שזה מרחוק באו. יוהן לינגסטרום יצא מדירת הסטודיו שלו, הוא פנה באין מטרה אל הרחוב המוביל אל מרכז העיר. הוא חיפש אחר דבר מה, משהו שיוציא אותו מן הבלוק החוסם שנותר בדעתו וחסם את האוריינט שלו להשראה. מבטו כוון כלפי האגם והדשא המשתפל אליו, מבט מלנכולי הנשקף מבין שתי עיניים תכולות. רגליו נשאו אותו לכיוון מסוים - הוא הגיע לכיכר השוק, שם ראה את הירקנים ואת סחורותיהם המוצגות לרווחה. התעכב מעט ליד התותים הגדולים שהיו בסלסלות אחר פנה וראה אבטיחים ירוקים בדוכנם של סוחר וסוחרת, קרוב לוודאי מהגרים שפתחו עסק לא מכבר. הוא הביט באבטיחים ובחן אותם במבט של חובב. "זה דבש! דה לוקס!" מלמלה האשה במבטא, בשיניה היה חור שוודאי לא שימש לפירסינג... היא הרימה את אחד מהאבטיחים. יוהן הביט ואמר בנימוס: "תוכלי לפתוח?" האשה עם השן המחוררת לקחה סכין והחלה לבצוע את האבטיח באמצעו. הסוחר השותף, נפנה אל יוהן ועמד מאחוריו בעוד שפמו השחור רוטט. ריר אדום נטף מן האבטיח, מה שהעיד על בשלות יתר עד ריקבון של האבטיח. "דבש דבש!! מאוקראינה" אמר בעל השפם וחשף שיניים צהובות, אחר הניח ידו על כתפי יוהן "זה דבש, על הסכין, ארבעים קרונות" אמרה האשה בקול והסכין עדיין בידיה. יוהן הרגיש כי פחד ואיום מנחים אותו, לא היה לו נעים שלא לקנות את האבטיח לאחר שפתחו אותו באמצעו. הוא הושיט את ידו ושלה מכיסו שני שטרות של עשרים קרונה. יוהן פסע ברחוב המוליך אל דירת הסטודיו, בידיו השקית עם האבטיח. נוזל רירי אדמומי החל לנטוף אל השקית ומשם בחור זערער אל מכנסיו הבהירים, מבלי שירגיש... הגיע לדירת הסטודיו וראה את נזקו של הריר האדום, הוא פלט "הלבטה (לעזאזל)" קצר, הוריד את מכנסיו ולבש מכנס קצר. אולם, מיד אחר כך חש הארה, ומנורה אדומה ירוקה כאבטיח נדלקה במוחו. הוא חש וסידר את כן הציור, הוציא מן הארון משטח קנבס לבן. סידר את טבלת הצבעים עם המכחול ערבב את הצבעים הרצויים לו: אדום, ירוק, חום שם את האבטיח הקלוקל המזיל ריר על כסא שני הביט בו ואחר נפנה לצייר ציור בשם: דבש אבטיח