הצב בחצר שלנו יש כל מיני יצורים גדולים וקטנים. נמלים וחרגולים צבים וכל מיני חרקים. אמא אומרת לי להקשיב לקול התנים בלילה מהשדות. היא מספרת שהם בוכים בלילה כי האנשים לא אוהבים את התנים רק את הכלבים. אני לא אוהבת להקשיב לתנים, איך שאמא קוראת להם הַשָקָאַלִים. קולם נשמע לי כמו יללה אחת ארוכה העושה את הלילה יותר חשוך ומפחיד. הרבה יותר נעים לשחק בחצר. ביום לאסוף נמלים, או להסתכל איך שהן סוחבות ומביאות כל מיני פרורים והולכות בשורה לקן. לרדוף אחרי פרפרים מכל מיני צבעים ולנסות לתפוס אותם כשהם נחים על אחד מענפי הגדר חי. בערב אחרי שקיעת השמש אני אוהבת להביט בגחליליות המאירות את השבילים. לפעמים אני עוקבת אחרי הצבים אשר בקושי זזים. מסמנת את המקום בו הצב היה אחרי הצהריים, הולכת לשחק עם חברים ואז חוזרת ומודדת בצעדים את המרחק שעבר. פעמים אחרות אני סופרת את המשבצות על גב ביתו - אומרים שאפשר לפיהן לדעת בן כמה הוא. אני מאכילה אותם בחתיכות עגבניה. היום ביקשתי מאמא רשות לגדל צב בבית והיא הסכימה בתנאי אחד: הצב יהיה רק בתוך קופסת נעליים במרפסת, שם יחיה ואני אנקה את הקופסא כל יום. טוב, אני מסכימה. אבל הוא צריך גם שטח שם הוא יוכל ללכת - כמו בחצר. -כל יום תורידי אותו לחצר אחרי הצהריים ובערב תחזירי אותו לקופסת הנעלים. -איך אני אבדיל בינו לבין יתר הצבים? -תצבעי את משבצות השריון שלו באדום וכחול. אחת אדומה, אחת כחולה ושוב אחת אדומה, עד אשר כל השריון יהיה צבוע. -איזה רעיון! כשאוריד אותו למטה הוא יהיה הצב הכי יפה בחצר. טוב, אני הולכת לחתוך עגבניה לחתיכות פיצקעלך ולהאכיל אותו. אחרי זה אשב לצבוע את גג הבית של הצב בצבעי המים שלי. אחרי שהצבע יתייבש אוריד את הצב לחצר אשים אותו על האדמה ואוכל להשוויץ בפני כל הילדים בצב שיש לי והוא הכי-יפה מכל הצבים בחצר. -רגע ילדתי, אל תמהרי כל כך לצבוע אותו בצבע-מים. חשבת פעם מה יקרה למשבצות הצבועות אחרי הגשם? איך הגשם ישטוף את הצב ויוריד את כל הצבע? -לא אמא, באמת על זה לא חשבתי. אז מה עושים, איך אני אצבע אותו? אין לי צבעים אחרים. -לכי לשכן הצבעי בקשי ממנו יפה צבעי שמן כחול ואדום קצת מכל אחד. כל צבע בקופסא לחוד ומברשת מתאימה. אל תשכחי להגיד לשכן תודה. בצבעים אלה, עם המברשת שהוא ייתן לך תצבעי את הצב. אז תוכלי תמיד להשוויץ בו בפני כולם. את זוכרת איך רחצנו במים את הקיר הצבוע בצבע-שמן? -בטח שאני זוכרת. אחרי שרחצנו את הקיר הוא נראה כאילו צבעו אותו מחדש. איזה כיף. אני כבר הולכת לשכן לבקש ממנו צבעי שמן ואני מבטיחה לך להתנהג יפה ולא אשכח להגיד לו תודה. אחרי זה אאכיל את הצב חתיכות עגבנייה ואשב לצבוע את השריון שלו. מחר אוריד אותו לחצר, שוב אמדוד את מרחק הזחילה של הצבים. אפילו אם הצב שלי לא יגיע בין המקומות הראשונים למרחקים. בתחרות היופי בין הצבים, אני בטוחה שהוא יגיע למקום ראשון. שלום צבי. - שלום יפיפה. מה, באת ככה סתם, או שבאת בשליחות של אמא או של אבא ? -לא באתי סתם ולא בשליחות של אף אחד. רציתי לבקש שתיתן לי צבעי שמן. אחד כחול ואחד אדום ומברשת מתאימה ושתשים כל צבע בקופסא לחוד וגם את המברשת לחוד. -בשביל מה את צריכה את כל זה? -אני רוצה לצבוע את הצב שלי ואין לי צבעי שמן. צבעי המים שיש לי לא טובים בשביל זה. אם ירד גשם הוא ישטוף אותם והצב שלי לא יהיה יפה. -טוב, יש לי רעיון. מה דעתך על זה, במקום שאתן לך צבעים – אני אצבע את הצב שלך? את יודעת שאני צבעי ואני יודע לצבוע ולצייר יפה. -לא, אתה אומנם צובע ומצייר יפה. אפילו סיידת וצבעת את הבית שלנו. ובחדר שלי על הקיר קרוב לתקרה - ציירת כלבים. אבל זה הצב שלי ואני רוצה לצבוע אותו לבד. אז אתה נותן לי את הצבעים שבקשתי, או לא? -טוב אם את כזו עקשנית, ורוצה הכל לעשות לבד - הא לך. הנה קופסאות של צבעים אדום וכחול, כל אחד לחוד. מברשת וקופסת פח עם קצת טרפנטין, בה תטבלי ותנקי את המברשת כל פעם. אל תשכחי להחזיר לי את המברשת נקייה כשתגמרי לצבוע את הצב . -תודה צבי, אני מבטיחה להחזיר את המברשת נקייה. בוא צב – צבון חמוד שלי, אחזיר אותך לקופסת הנעלים במרפסת. תאכל את חתיכות העגבנייה הקטנטנות שהכנתי לך. אני בינתיים אכין לצביעה את הצבעים שהבאתי מהשכן, אפרוס על הרצפה סדין ישן וקרוע קצת שאמא כבר לא שמה אותו על המיטה. טוב חמודי? מה כבר סיימת לאכול, כל כך מהר? עוד אומרים שצב הכל עושה לאט. טוב, בוא אשים אותך על הסדין ואתחיל לצבוע את השריון שלך. הנה ככה, אתה פה על הסדין. אני שמה עליך את יד ימין שלא תברח לי. ביד שמאל מתחילה לצבוע את השריון שלך בכחול. משבצת אחת כן, ומשבצת שנייה לא. שוב משבצת אחת כן ושניה לא עד למשבצת התשיעית. זהו, גמרתי עם הצבע הכחול, עכשיו אנקה בטרפנטין את המברשת ואחר כך אצבע באדום את המשבצות שנשארו ריקות. מה דעתך – צבון שלי? המברשת נקייה ואני צובעת באדום את המשבצת השנייה והאחרות, שנשארו בינתיים ריקות. גמרתי לצבוע את כל המשבצות, יופי. "סוף טוב הכל טוב" –אומרת אמא. עכשיו נקי את המברשת בטרפנטין. קחי את הצב בזהירות שלא תתלכלכי ושימי אותו בקופסא שלו, שיתייבש וישן כל הלילה. אספי את כל השמאטעס וזרקי אותם לפח אשפה. את צריכה לטאטא ולנגב בסמרטוט לח את הרצפה שלא יישאר אף כתם עליה. אחר כך תחזירי לשכן את המברשת שבתוך הכלי עם הטרפנטין. -"או-קיי" אני כבר עושה כל מה שאמרת לי. מצבי אלך אל עמליה לשחק ולספר לה על הצב הצבוע – שלי. -טוב, בסדר, את יכולה ללכת לעמליה. אבל אל תספרי לה שצבעת את הצב, זו צריכה להיות הפתעה. -טוב אמא, את צודקת –לא אספר לה, להתראות. -יונה שלום, איפה צבי? -שלום חמודה. מה הוא לא אצלכם!? חשבתי שהוא אצלכם. אולי נכנס לשכן אחר או שהלך לקבל עבודה ממישהו. מה זה משנה איפה הוא, בשביל מה את צריכה אותו –אני כבר לא טובה? -את, מה זה טובה? את מצוינת. אבל אני צריכה את צבי. הבאתי לו חזרה את המברשת שהוא נתן לי. -את יכולה להשאיר את המברשת, אני כבר אתן לו אותה. -טוב, הנה המברשת בתוך הקופסא עם הטרפנטין. אל תשכחי להגיד לצבי שהחזרתי את המברשת ולתת לו אותה. -בסדר, אספר לו שהייתְ והחזרתְ את המברשת. אבל אולי תישארי קצת הוא בטח תכף יחזור, לאן את ממהרת, יש לי עוגה נהדרת, רוצה? -לא, אני הולכת לעמליה, הבטחתי לאמא לחזור בזמן. -טוב לכי, את הולכת דרך הגג, או דרך החצר? -למה את שואלת, מה זה משנה לך? -היום סיידו את הגג, הכי טוב שתלכי דרך החצר. לא יקרה לך כלום, אם פעם לא תעשי "קיצור דרך". -טוב יונה, אשמע בקולך. -אם תראי את צבי בדרך אל תשכחי להגיד לו שאני מחכה כבר שעה, אנחנו צריכים ללכת לקניות "בביאליק". -טוב , לא אשכח. אוּף, איזה נודניקית. אני מדלגת בקפיצה על כל שתי מדרגות, יורדת למטה במהירות ומגיעה בצִ'יק לחצר. -הַא' צבי שלום! אז אתה פה, עומד ומדבר עם בּוּנִים. הייתי אצלכם, החזרתי את המברשות -תודה. אוי , טוב שנזכרתי. יונה מחכה לך, היא אמרה שזה דחוף – אתם צריכים ללכת לרמת-גן לקניות "בעמק", אז שלום. אני נכנסת לחדר המדרגות של עמליה מחזיקה במעקה ומטפסת במהירות, בבת-אחת כל שתיים שלש מדרגות עד לקומה השלישית. -שלום נחמה, איפה עמליה? -שלום חמודה, עמליה בחדר הילדים. -אָהַלָן עמליה, מה נשמע, מה את עושה? מה - את סורגת? איזה יופי של צבעים! אפה השגת חבילות צמר אדום וכחול? -אמא סרגה לנו סוודרים. לי סוודר כחול שאלבש אותו לבית-הספר ולתנועה. לאחותי סרגה סוודר אדום והצמר נשאר. -אני רואה שאת סורגת רבועים כחולים ואדומים –מה זה יהיה בסוף, כשתגמרי לסרוג? -צעיף בשבילי. -יָה, איזה צעיף יפה זה יהיה –מתי הוא יהיה מוכן? -היום. -מתי תלבשי אותו? - מחר אלבש אותו לבית הספר ובשבת לפעולה בתנועה. - את מוכנה להשאיל לי את הצעיף היפה שלך, מחר אחרי הצהרים, רק ליום אחד? - למה את מבקשת ממני להשאיל לך ליום אחד את הצעיף החדש שלי? - שכחת? מחר אחרי הצהרים תחרות הצבים ואני רוצה שהצב שלי יהיה הכי יפה. אני בטוחה שאם אכסה אותו בצעיף המשובץ שלך הוא יקבל מקום ראשון. אז את מסכימה להשאיל לי את הצעיף, כן או לא? -כן, אני מסכימה. אבל תבטיחי לי שתכף אחרי התחרות את מחזירה לי את הצעיף שלם, נקי ובלי ריח. מבטיחה? -מבטיחה! אני אבֹא אליך מחר אחרי ארוחת צהרים לקחת את הצעיף. את באה מחר לתחרות? תחזיקי אצבעות לצב שלי ולי? -אני באה ועוד איך באה, מה אני אשאיר לבד את החברה הכי טובה שלי? -עכשיו מאוחר ואני חיבת ללכת, הבטחתי לאמא לחזור בזמן לארוחת ערב. -" או-קי", אנחנו נפגשות מחר בשבע וחצי בבקר בחצר ללכת יחד עם כל הבנות לבית הספר. -אמא, אבא, חזרתי. תשמעו, יש לי משהו לספר לכם. עמליה סורגת צעיף בדוגמא של רבועים כחולים ואדומים, היא הבטיחה להשאיל לי אותו מחר אחרי ארוחת צהרים ליום אחד - לתחרות. איזה כף אני אכסה בו ואקשור את הצב. אז בטוח שהצב היפהפה שלי יזכה בתחרות אפילו אם ירד גשם ויהיה קר. -טוב, שמענו, אנחנו ממש שמחים בשבילך, עכשיו רחצי ידים ושבי לאכול. -אמא, איזה יופי של אוכל הכנת, ממש מה שאני אוהבת: סלט בצים, פלפלים קלויים-חמוצים ושמנת עם תות בסוכר. -תודה על הקומפלמנט,(או איך שאומרים בעברית – מחמאה). במקום לדבר כל כך הרבה –תתחילי לאכול. דרך אגב, השארתי חתיכת עגבנייה בשביל הצב שלך. -תודה אמא, איך שאת חושבת על הכל. אחרי האכל אחתוך את העגבנייה לחתיכות קטנות ואתן אותן לצב. -בֹא צב-צבון חמוד שלי הנה האוכל שלך. בזמן שתאכל אשטוף את הכלים שנשארו מארוחת הערב. אחרי שתגמור אנקה את הקופסא שלך ומסביבה, ושנינו נלך לישון. מחר אני צריכה לקום בשש וחצי בבקר, לסדר את החדר והתיק, לאכול ארוחת בקר ובשבע וחצי להיפגש עם הבנות בחצר וללכת לבית- הספר. זהו –סיימנו, הכל נקי. לילה טוב אמא. לילה טוב אבא. לילה טוב צב-צבון חמוד שלי. בוקר, אבא פותח את הרדיו, ניגש וּמעיר אותי. אני ממשיכה לשכב במיטה כשהעיניים חצי עצומות ושומעת את קולו של הקריין עולה מהרדיו : "היום יום ראשון בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש…". אני לא שומעת את ההמשך, כי השעון מצלצל בקולֵי קולות. פוקחת את העיניים ורואה שהשעון צדק, השעה שש וחצי – זמן לקוּם. אני קמה הולכת על קצות האצבעות וניגשת בשקט לחדר ההורים (נזהרת לא להעיר את אמא, היא קמה בדרך כלל בשבע, אמא לא מתעוררת מרעש רק מנגיעה.) לוחצת על פעמון השעון וצלצול הפעמון נפסק. זהו, שקט בבית. אני מסדרת את התיק , מכניסה את המצעים מהמרפסת, מסדרת את המיטה והחדר. מסתדרת ומתרחצת ויושבת לאכול במטבח. אבא מגביר את הקול ברדיו המודיע: "קול ישראל מירושלים השעה שבע והרי החדשות". אמא קמה ומצטרפת אלינו למטבח. אבא מכין טוסטים ושתייה לכולנו – ארוחת הבוקר שלנו הנחטפת במהירות. אחרי הארוחה אמא מזדרזת ומכינה לנו סנדוויצ'ים לבית הספר. השעה שבע עשרים וחמש. זהו, אני מוכנה לבית הספר. אמא, אבא, שלום, להתראות! במהירות יורדת –בולעת את המדרגות וכבר אני בחצר. השעה שבע וחצי בדיוק. כל הבנות מגיעות בזמן -רחוצות ומסורקות. יחד אנחנו מחליטות ללכת לבית הספר דרך כיכר נח –וכך עושות. הגענו לבית- הספר. השעה עשרה לשמונה. רוצות להיפגש אחרי הלימודים וללכת יחד הביתה, אבל מתברר ש"המערכת" "מסדרת" אותנו ולא כולן גומרות את הלימודים באותה שעה. אנחנו קובעות להיפגש בחצר הבית בחמש אחרי הצהרים, מי שיש לה צב בבית תביא אותו – לתחרות. בהפסקה הגדולה אני פוגשת את עמליה ומזכירה לה שאחרי ארוחת צהרים אבֹא אליה לקחת את הצעיף המשובץ שסרגה. אחת בצהרים. זהו, גמרתי את הלימודים להיום, הולכת -רצה הביתה. אחת ורבע, הגעתי הביתה. אמא עוד מעט תחזור מהעבודה. אני מוציאה את האוכל מהמקרר ושמה לחמם על הכיריים החשמליות. השעה שתיים אמא מגיעה. -מה קרה שסיר האוכל על הכיריים? מה פתאום את מחממת את האוכל, בקשת ממני רשות? את עוד תשרפי את כל האוכל שאני טרחתי והכנתי. -אמא, סליחה שלא דיברתי אתך על זה בבוקר ולא ביקשתי ממך רשות. אני כל כך ממהרת שלא חשבתי שזה ירגיז אותך. אני צריכה ללכת אחרי האוכל להביא את הצעיף החדש של עמליה בשביל הצב. -אני לא מבינה בשביל מה את צריכה את הצעיף שלה, הרי צבעת את הצב? -כן, נכון שצבעתי את הצב. אבל לא סיפרתי לה והצעיף שלה סרוג ומשובץ באותם צבעים שהצב צבוע. רציתי לשמור על ההפתעה, כמו שהבטחתי לך. -טוב, אני סולחת לך. אבל בפעם הבאה תתייעצי איתי קודם. -אמא תודה, עכשיו אני קופצת לעמליה. -בסדר, רק אל תישארי שם הרבה זמן, עוד יש לך שיעורים להכין לפני התחרות שלך. – -לא אשאר הרבה זמן, חוץ מזה. זו לא תחרות שלי, אלא של הצב . -תחרות שלך או לא, מה זה משנה, את צריכה להיות למטה בחצר, נכון? –טוב אמא-ניצחת! אָהַלָן עמליה, באתי לקבל ממך בהשאלה את הצעיף שלך, כמו שקבענו. -את לא יכולה לקבל אותו.-מה את אומרת? תסתכלי לי ישר בפנים. הרי הבטחת לי, ועכשיו את לא רוצה לתת ליום אחד את הצעיף שלך? מה את כבר לא רוצה להיות חברה שלי? מישהו שכנע אותך לא להשאיל לי את הצעיף, כדי שהצב שלי לא יזכה בתחרות? מה הבטיחו לך אם לא תתני לי את הצעיף? מה את שותקת? עני כבר! -אני לא יכולה לתת לך את הצעיף, כי הוא איננו. -מה גנבו לך אותו? -לא, יותר גרוע. -תפסיקי לבכות וספרי לי כבר מה קרה. -את באמת רוצה לשמוע? אני ואחותי רבנו של מי הבובה הבלונדינית עם הצמות. לא רציתי לוותר ואז אחותי הקטנה אמרה שאני אֵענש על זה שלא נתתי לה את הבובה. פתחה את המגירה שבה היה הצעיף. הוציאה אותו משם, נעמדה מולי והתחילה לפרום את הצעיף לאט, לאט. לא עזרו הצעקות שלי ולא הבכי ואפילו לא עזר שאמרתי לה שאת הצעיף הבטחתי לך. היא המשיכה לפרום עד שלא נשאר כלום ואת הצמר זרקה לפח. אז איך אני יכולה לתת לך מה שאין לי? -אוי עמליה, דבר ראשון בואי נוציא את הצמר מהפח ותוכלי לסרוג צעיף חדש. -לי, אל תדאגי, אבקש מאמא שתסרוג לי משהו לצב משאריות הצמר שיש לה. עכשיו אני צריכה לרוץ הביתה - אחרת היא בטח תכעס. אבל את אל תשכחי בחמש לבא להתחרות בחצר. -לאקוש חזרת, את יודעת מה השעה?-כמעט ארבע ויש לך עוד להכין שעורים, מתי תספיקי? גם חזרת בלי הצעיף, אז מה כל העניין, היה כדאי בכלל? - בדיוק זה העניין, שאין צעיף כי פרמו לה אותו. רק רציתי לבקש ממך שתנסי לסרוג צעיף קטן משאריות הצמר שיש לך –בשביל הצב. - שעה רבע לחמש. גמרתי להכין שעורים. אמא סרגה צעיף קטנטן לצב. הכל מוכן לתחרות. אני לוקחת את הצב בשתי ידים ויורדת לחצר. עמליה מגיעה. אני מראה לה את הצעיף שאמא סרגה. - אני בטוחה שהצב שלך יזכה במקום ראשון. - חכי עוד אף אחד לא בא. - מה זה משנה אם יבואו או לא? ניצחון, זה ניצחון, זה ניצחון. - כן, אבל אני רציתי שהצב שלי ינצח בתחרות ולא ניצחון טכני. - הֵא, תראי, הנה המון צבים עומדים שם בפינה של החצר ומחכים רק לצב שלך. - הם רוצים להתחיל בתחרות- בואי ניגש לשם. - טוב בואי. אנחנו ניגשות. אני שמה את הצב שלי על קו הזינוק עמליה מסתכלת עליו במבט מוזר. - איפה הצעיף שהראית לי, מה שאמא שלך סרגה? - זה רק למקרה של גשם. - אז מה הן המשבצות הצבעוניות האלה, הן לא סרוגות? - לא, הן צבועות. - מי צבע? - אני - "סידרת" אותי כהוגן. אני חושבת שמגיע גם לך מקום ראשון ולא רק לצב. - עזבי שטויות, רק אם הוא יגיע לפני כולם אז הוא ינצח. - טוב, בואי נסמן את קו ההתחלה וקו המטרה. נלך לשחק עם החברֶה ואחרי שעה נחזור עם החברֶה כשופטים. הא, חברֶה אתם מוכנים להיות שופטים בתחרות הצבים. -כן, למה לא? -טוב, אז בעוד שעה ניגש כולנו למקום של התחרות ואתם תשפטו מי המנצח. שעה שש ועשרה בערב. אני, עמליה וכל החברֶה ניגשים למקום התחרות. המקום ריק. עקבות הצבים מוליכות עד לחורשת האורנים שמעבר לחצר ושם……..נעלמות.