כששמעתי שהשבת את נשמתך,
נפערו עיני ויבשו, לא מעכל את לכתך.
את הרוק שבגרוני איבדתי, ויובש עלה בו,
עוד ממתין לה שתבוא...
כל הדרך לביתי בכיתי, וצעקתי חרישית, דיברתי אליך בלחישה,
טיפות מעיני נפלו, וצנחו על האדמה היבשה.
ובאותו ערב הטמינו אותך עמוק באדמה,
.ואני - כל הלילה טעמתי טעמה של שינה
תמה, וחלפה לה שנה,
.נפער בליבי בור, ותהום כה עמוקה
,ובמקום בו בכיתי, הלכתי בשעות בין הערביים
ודמות דיוקנך עלתה מולי, היית יפה שבעתיים.
ובין רגלי, במקום בו פסקו צעדי,
פרח צמח, מדמעותיי!.
, קטפתיו
לקחתיו.
ומדוע מגיע לפרח
לפרוח?
מדמעותיי שבאו מעצב על לכתך?!
ואת קבורה עדיין באדמה הינך.
תגובות