בשורה השלישית ישבתי מול עיניו של יוצר מופלא,
עבר שבוע ויש לי עדין בלב את אותה המועקה.
לא מעצב, אלא מגודל השמחה,
השארתי את כולי על אותה הבמה.
חשבתי על זה, איך הוא מצליח,
בתוך הראש לשבת לי ולא להניח,
נזכרתי בעניו שכמעט נטפו באחד השירים,
וחשבתי שבטח הוא נזכר באותם הרגעים-
שכתב את השיר מתוך משבר וכאב
ואיך אני הרגשתי כששר, שנגנב לי הלב
מילים ומנגינה מלב אל נשמת האחר
לא כמוני, הוא כותב מילים במקום להישבר.
ומכניס אותי לעולם שלו, שדומה לשלי,
והמילים מרגישות לי כמו היו פרי עטי.
אז אולי המשברים שלנו הם בעצם דומים?!
והכל תלוי איך אנחנו מתבטאים ונשפכים?!
מי חושף? ומי שומר אצלו בפנים?
ומי פסיכולוג שמטפל דרך השירים?
מוקדש לאותו זמר, שאני מעריך ואוהב.
אז חבר'ה בלי תגיות מיותרות. סתכלו על המוזיקה והנשמה
לא איכפת לי מאיפה באה לו התהילה.
