זה כבר מספר ימים שאני לא חושבת,
איבדתי את המחשבות במספר הדרות הארורות.
זה כבר חודש שאני לא אני,
מנסה למצוא את מה שהעולם מחביא ממני.
זה כבר שנה שאני לא נושמת,
חולמת את החלומות האסורים, שניסית להשכיח מאיתי.
ואני נופלת לאט, נופלת עמוק,
נאחזת בשחור ונעלמת בתהום הגדול.
אני לא מוצאת אותי.
את מי שהייתי-ואת מה שהאמנתי בו כל חיי.
והאמת שאתה דיי חסר לי.
אני לפעמים מדחיקה אותך לפינות שבלב,
מציירת את זה בעזרת חיוכים ענקיים,
ומילים ללא משמעות-אומרות להם הרבה.
וכימה שאני לבד.
אלוקים כמה שאני לבד,
מוקפת בך ובעוד מליון אנשים שקרנים.
מוקפת בחיוכים אכזריים,
ששונאים ודוקרים ומכאיבים ושורטים ושורפים,
וכמה שהם יודעים להכאיב.
אז אני כלום ומנסה למצוא עוד כלום שכמותי,
שאולי שנינו לא נהיה ככה, לבד.
וקשה.
קשה לחשוב שבבועה שלי יש מישהו,
שהוא קצת יותר עצוב ממה שאני.
ואני לא רוצה להאמין שהוא נפגע ממנה, מהם
בגלל שהוא אפס-כמותי.
