[ליצירה]
אני רואה ששיתפת בני אדם בהגיגים שלך
או לפחות ניסית לשתף
השתמשת בשפה יומיומית אבל אם חושבים על זה רואים שהשפה היומיומית שלנו נועדה בשביל חיי חברה תקינים. בשביל התועלת של הגוף של המדינה של הנפש וכן כלל מסגרות האדם.
זו שפה שמטרתה לא בה אלא במשהו שיבוא ממנה.
עם זאת קיימת שפה שמשמעותה בה
ואין מה לעשות איתה אלא להזדהות
היא לא באה לגרום לך להרגיש טוב
או לרגש ולהפעים אותך או להדהים ולרתק
אלא רק למסור את עצמה עירומה כמו שהיא.
זו שפת השירה
זו השפה שבה אנחנו מרגישים והשפה שאותה אנחנו מנסים לתרגם לחיי היומיום.
אין לה מילים אלא רק כיוון אז אם תרצי באמת להיכנס לנבכי התודעה הפשוטה ולמצוא את האמת אולי כדאי שתנסי למצוא את הרעיונות שלך דרכה דווקא ולא דרך מונולוג
[ליצירה]
קצב שקיים בערך בשיר נאבד אחרי השורה
שתאחזי בי כבר חזק
הקריאה משם פשוט לא זורמת ממש
אתה מספר לנו שאתה מרגיש אהבה מתבל את זה עם אש וגם קנאה שנטועה כמו עץ
אתה בעצמך שם לב שלומר אני כך וכך זה לא מספיק
אז תדע שזה אפילו לא נצרך ולא מועיל בשום פנים
אם תאמר לאדם שמעולם לא כאב לו כואב לי אז הוא לא יוכל להבין אותך
ואם תאמר לאדם שכאב לו כואב לי גם אז הוא לא יוכל להבין אותך אלא הוא יוכל להבין את עצמו ולהשליך את ההבנה הזו עליך.
האתגר הוא לתאר את הרגש למצוא את הצורה שלו
ולהשפיע את הצורה הזו על האחר
זה יכול להיות דרך שירה או סיפור או מנגינה או כל דרך אומנותית אחרת בעצם בשביל קיימת האומנות.
אבל להשתמש בשפת יום יום שנועדה לצורך תועלת ערכית היא לא מה שאומנות חותרת אליה