זמן בין ארבעים , זמן בו החמה בדיוק במצב בו היא מבקשת לשקוע . לבקע את שיגרת היום המתישה ולחצות את הקווים . צבע חום אדמדם מכסה את האופק ומותיר שלוות נפש נחוצה . עננים בודדים נסוגים לעבר גבול המותר, נחרדים מהאסור שאינו עומד תחת קו ברור ומסודר . המראה ניקרה כך לעין , כעוד סתם יום חולף . יום שאין בו דבר כי רק זקיפות רוח משונה החודרת לעצמות ונשכחת , באופן שאינו ברור כלל .

מרקם הריחות המגעים לנחירים מטעה ומניח רושם כי דבר לא קרה , רק עוד יום חלף . ריח גללי הבקר מהרפת הקרובה נמהל בריח פרדס הלימונים . ריח עשן הטרקטור הישן ועשן הסיגריה הנצחית מערטלים את החוש האלוהי ומעוותים את העיקר . נראה כי מסעה הריחות טומן בחובו צופן מסתורי הידוע רק ליודעי דבר . ולי לא כי מי אני בכלל .

 הידיים נוסעות מסע כבד של שקיות פלסטיק הטומנות בחובן את מזוננו לשבועה הקרוב . מיטב המזון המודרני נקנה במעות אשר עמלתי עבורם. בציר הקניין ניכנס לשקיות פלסטיק הישר ממדפי ענק הקניות השוכן באזור התעשייה המפויח בעיר הגדולה . עיניי נעצמות קמעה מול המאמץ הפיזי במרחק בין הבית למכונית . 

 דלת הבית נפתחת לרווחה , שם אין איש השקט סורר ומכה בי . זה זמן רב שלא נשכרתי בשקט ממין זה . שוכני ביתי ילדי ואיישתי נסעו לבקר דוד שאינו מוכר . רק בקושי רב צלחתי את ניסיון ההתחמקות מהמפגש המיותר . ערב יום שישי ולראשונה מי זה 7 שנים תמימות אני לבד . ערב יום שישי וקולות השקט המיותם קוראים בשמי במחול קסום המותיר בי תחושה מוזרה . 
 ריח קפה טרי עולה באפי , ניחוח מרענן המותיר עונג רב . הכוס טמונה בתוך ידי כאוצר קסום שערכו יקר מפז . תחת עץ האלון מתיישב על כיסא פלסטיק ומצית סיגריה . בוהה ביני לביני מול נוף ירוק ונדיר המותיר שלווה שמימית בלתי אמצעית ופשוטה . העונג הפשוט הזה ממכר וקיסמו עודנו בשיאו , אוחז בגופי כבימי ילדותי . ניכר היה כי גם היום מתרוצץ בחזי אותו הילד שרבץ על כרי הדשה למרגלות הגבעה . הזמן עמד מלכת ממש כבימי בראשית , עוד טרם הבריאה , עוד טרם נולד העולם של עכשיו . כלבלב שכוח מלקק בלשונו הרכה את כף רגלי, נובח חרישית ומקשקש בזנבו האפרפר . חיוך עולה על פני, חיוך צלול כפי שלא עלה על פני זה זמן רב .

 מין האופק המתחבר לפרדס הלימונים נראה חיים הזקן . אדם ערירי שמהיום שהגענו החליט כי ילדי מטרדים אותו במיני הטרדות שונות ומשונות . טיפוס לא חביב כלל ועיקר סיננתי לעצמי , ודאי יעבור כעט וישוב להתלונן על מעלליהם של ילדי . נראה כי אדם באביב ימיו דומה לאדם בזריחת שמש נעוריו . בני ה6 וה4 זהים לבני ה70 חייכתי לעצמי נוכח המחשבה . צעדיו איטיים, פניו זרועות קמטים בעלות חתחתים המקנים למראהו מבט אימתי ובו בזמן אומלל .

עיניו פוגשות בעיני , בחמדת לצון מהולה בקרטוב של סקרנות קורא אני לעברו .

"חיים בוא תשתה קפה איתי "

מבטו הצורם נראה כמוכה הפתעה נוכח ההזמנה הבלתי צפויה . גופו הגמלוני מתקרב לעברי ונראה כבוחן את רצינות כוונתי .

"בוא , בוא חיים , שב "

משדל אותו בחביבות יתרה .

  "בו שב, נשתה קפה יחד"

מבולבל מעט ותוהה מתיישב חיים על כיסא הפלסטיק תחת עץ האלון ומביט בי , עיניו תרות אחר דבר מה .

"הילדים נסעו לשבת לדודם "

עניתי כקורא מחשבה .

"הם ילדים יפים וחמודים רק מעט שובבים "

פלט חיים בנימה שאיננה מתאימה כלל לגידופים אשר לא בחל לגדף אותם זמן שיחקו ליד חצרו בין שעות הצהריים . מבלי לומר דבר עוזב אותו לנפשו לרגע קל וחוזר כאשר אני אוחז בידי שני כוסות מלאות קפה ריחני המעצים את שלוות ערב השבת . 

בנימוס מכוון אני מניח את כוס הקפה מלפניו ומציע לו סיגריה שאותה הוא מאמץ בשמחה יתרה . עיניו ננעצות בכוס הקפה אותה הוא גומע בתאווה מוזרה . שתיקה מביכה עומדת ואיננה מותירה מקום לדבר , שתיקה שפישרה נודף מטען צורם שנרקם .

"יש לך משפחה נחמדה , אישה יפה, ילדים יפים ".

שבר חיים את השתיקה בעודו שואף מלו ריאותיו מעשן הסיגריה .

אני מודה לו בחיוך מנומס וחשדן כאחד וממתין כאחת לתלונות חדשות אותם לא ידעתי עד אתה .

"גם לי הייתה פעם משפחה"

חיים לוגם ארכות מכוס הקפה החם .

"קפה טוב , קפה משובח , זה זמן רב לא שתיתי קפה כזה "

ממלמל חיים בצורה לא ברורה כאשר הוא תר בעיניו אחר מפלט . אט אני שותק ולא אומר דבר .

"כן גם לי הייתה פעם משפחה , הייתה לי אישה היפה בנשים . בעלת חדוות חיים שמימית , בעלת צללית אור המאירה הרחק, הרחק . יום, יום הייתה מעירה אותי בשעה 5.00 בבוקר . חיים קום, השחר כבר הפציעה , קראה והגישה לי ספל קפה חם ממש כמו זה . ידיה הרכות היו אוחזות את בגדי העבודה המעומלנים ומסיעת בעדי במסירות אין כץ ללבושם  . כאשר פני כבר רחוצות וזיפי זקני מגולחים למשעי ניגש לשולחן העץ הישן שהוצב במטבח . אליו כבר מונחת בהדרת קודש ארוחת הבוקר שלי . ביצים , זיתים , גבינה לבנה , לחם לבן וריבת שזיפים מעשי ידיה . ושסיימתי לסעוד את ליבי , יוצא לעבוד את השדה בלב הומה ובברכת יום צלחה ונשיקה חמימה "

עיניו משירות מבטם לעברי.

"רחל קראו לה רחל ז"ל "

בדל הסיגריה שבידיו נמעך חלושות למאפרה , ושב אוחז הוא בקפה כמבקש נחמה .

"גם ילד היה לי, שאול שמו , עלם גבהה קומה ויפה תואר . גופו השרירי קומתו התמירה נראו למרחקים . חביב הנשים היה בני , הן אהבו אותו והוא החזיר להן את אהבתו . שנים רבות היה מסייע בעדי בעבודת השדות . מגיל צעיר אהב את הטבע , אהב כול יצור חיי . ביתנו תמיד המה עד אפס מקום מבעלי החי שנתנו קולם . קול צחוק היה שם, הבית המה תמיד בחבריו . איישתי מכבדת אותם בלפתן וריבה ומעשי אפיה ריחנים אשר עמלה עבורם ימים שלמים בעבודה במטבח . "

רעד אחז ברגלי רעד בלתי נשלט כאשר דיבר . רעד אותו לא יכולתי להפסיק חרף ניסיונותיי הבלתי פוסקים .

"אתה מבין הייתה לי משפחה קטנה , לא היה בידי עושר רב . חינו תמיד בבית הזה, אך רב בו היה הצחוק . רב בו היה האושר . בפת לחמי גידלתי את בני . בזיעת אפי, שלי, ממש שלי ושל רחל . "

שתקתי ורק הצעתי לחיים סיגריה נוספת , בהעדר מילים נכנעתי לתאוות ההבל . בהעדר מילים הצתתי אש מהולה בקרטוב של טוב , אך חוסר אמת נחוצה . חוסר מוחלט לסייעה, חוסר יכולת אמיתית מלבד האזנה בלתי אמצעית ופושרת .

"ואז זה קרה , המלחמה הארורה הזו . שאול היה מוצב בקו הקדמי , הסורים תקפו לא היה להם שום סיכוי . אתה מבין בערב יום כיפור . זמן אני ורחל איישתי צמנו, זמן התפללתי בבית הכנסת, היושב במרומים לקח את בני, קטף את פרח אהבתי,  את טעם חיי  . רחל מעולם לא התאוששה , לאחר כשנה השיבה את נשמתה לבורא עולם . ככה , ככה זה , הגדול מכולם בחר לקחת ממני את כול אושרי , את כול אשר לי בזמן אחד .כול שנותר הוא אדם הממלמל לבד ובוהה בחשכה . "

שאפתי בכול כוחי את עשן הסיגריה . השמש כבר כמעט שקעה כליל , צבע חום שחור הכה את השמים . צבע הזוי ואומלל המותיר אחריו משקעים רבים וצלקת עגומה הנחרצת הישר בלב . חורצת בדרכה המסתורית גורל של אדם אומלל אחד . מכונית חולפת מפרה את הדממה , הכלבלב המשחק אף הוא שתק ונדם .

חיים קם על רגליו ובירך אותי בשבת שלום, הלך ללא אומר מילה . הלך והותיר אחריו הרהורי אין קץ . כוסות הקפה מפונים על ידי בעודי שב לבית החשוך . מכשיר הטלפון מיד נקשר לידי , אני מצלצל לאשתי והמילים הראשונות שעוזבת את פי אני אוהב אותך, אותך והילדים . אני משוחח איתם זמן רב וניגש למיטה הריקה שם שוכב עוד זמן רב . נראה היה כי השקט הזה היה בו להדיר את השינה .

ערב יום שישי חלף לו שבועה  , ניחוח מטעמים מעשי ידי רעיתי מחלחלים לאפי וקוראים תגר על קיבתי . השולחן כבר ארוך, הילדים רחוצים, ולובשים את בגדי השבת . רעיתי מביטה שוב ושוב לשעון , הגיעה כבר הזמן מפצירה בי פעם אחר פעם . רק עוד רגע קט אני מבקש רק עוד רגע .בהתרגשות רבה ובלב הומה  פותח את בקבוק היין, ממלה כוס עד סופה, מברך בשקט ומודה ליושב שם למלה ,

תודה לך על המתנה .

לאחר כשעה תמימה בה נשמעה כול צחוק ילדים , בה גועשת שמחת הבית .  נשמעת דפיקה חלושה בדלת , ילדים אני קורא הגיעה הזמן לארוחת השבת .