האפלה הכירה בכורתה שואבת היא את מחמדי הבריאה כפי שנטועים הם בזיכרון המתנוון . מפעם לפעם נובט לו זרע של אשליה שמיד נובל מתוך תחושות הבשר . הטחב מתפשט והולך ובערמומיות בלתי נשלטת כובש את המרחב עד כי אחד הוא עם הגוף . התא הקר , החושך התמידי מתבצרים בנפתולי הנפש ועוגנים בה את הנצח . ללא שליטה מתמזגים הם כאחד במעיין הפחדים, הכאב וההשפלה . הגוף כבר איננו מגיב , רק הנפש , הנפש בוכייה.
מפעם לפעם זה הופך יותר ויותר קשה , נראה כי לא נותר בי עוד כוח לשאת את כובד המטלה . גבי המצומק קרס מכבר ואין בי עוד דמעה ולו אחת בלבד . מעיין האין סוף של הדמיון כבה ושחך ונותרה רק אמת צלולה . אמת עמוקה עד אין סוף האוחזת את ימיי ובאשר לשאר, שתיקה . מה שהיה ירית הפתיחה במרוץ נדם , נכשלתי כשלון חרוץ ועכשיו נותרו רק מטרים סופרים לקו הגמר הולך ונסוג ההולך ונעלם . כול שנותר מהמרוץ הם אותם אנקות כואבות וההד עוד נותר עומד בחלל הזמן .
הצליל המתקרב מבשר בוא כאב . המילים המתפזרות לחלל האוויר מבשרות אימה בפחד נטולים הם מהווי בריאתם . צעד ועוד אחד קרבים הם לתא . קול אנקות בוקע מהמרחב המסתגר . בתוך הלב מתנגנת תפילה שאינה רציונאלית . קול התחינה מתחננת לא אליי . לא אליי משמע זה לאחר , אחד מאנשיי . אין הדעת משגת מתוך בינתה הכיצד ניתן לייחל זאת . נראה כי המכאוב הפיזי מתפתל והולך עד כי נשכחת האמונה . עד כי נשכחת חדוות אחים שיוצאים יחדיו לדרך . עד כי נשכחת ההקרבה .
הצעדים קרבים עוד ועוד הגוף נצמד לטחב המושיע מבקש בכורתו מבקש חסותו . העיניים נעצמות מעצמן הגוף רועד מפרכס נואשת ביראה . דלת הברזל נפתחת , חבטה עזה מבשרת את העומד לקרות . הכאב שכך , רק הנפש דומעת . הגוף נסחב כסחבה בלויה בידי נושיי הצמאים לכאביי . זוגות זוגות של עיניים בוכיות מלוות את הכאב בלחש . שותפות הם לעלבון למר הבחירה . כחפץ מוטל הגוף על ריצפה מזוהמת , פרץ דם שקט זולג לאיטו מאיבר מיותר נאגר על מרבד האבק שאסף כאבים ופחדים למכביר .
הגוף עירום חשוף , סופג את להט השנאה . מתר של קללות . הבינה המתעוותת מבקשת מזור , מבקשת חמלה אך זו איננה מוסגת . האדם איבד צלמו ועכשיו בכור השפל . בכור השפל מלו הדרו מתבשם בעדנה תחת מטר הצלפות החוזרות ונשנות בגוף המדמם . ההכרה עודנה הכאב עצום אך נסבל כול שנותר זו רק ההשפלה , ההשפלה איננה עוזבת .
השנאה מעצבת דמותה בקרביי המותשים פרץ ארס חודר מתוך מהווי . השנאה מבקשת עכשיו להדיר מעינה דיאלוג או שיחה או הבנה . השנאה מבקשת עכשיו לא אחר מאשר נקמה .אותה הכמוסה המורעלת שמאז ועד אתה הסלידה לה הייתה יפה .
שוב הגוף מושלך לתא התחוב כסחבה שאין בה חפץ . ריח צואה מעורב בדם מבשם את האוויר הדלוח . דלת התא נסגרת בטריקה . קול מקלל ומבשר "זה עדיין לא נגמר" חוזר ואומר כהד עצום שאינו נגמר . הייאוש ממלא עכשיו את הנפש מתוך אסופת הבושה מבקש סוף . האבדון מלבב, ריחו עדן . מלאכיי הבריאה מנגנים סימפוניה הזויה לצליל הכאב . מראות נחשקים הולמים פנים נאות מבקשות , לוחשות קוראות . עיניים חומות מביטות, יד רכה מלטפת שער, מנחמת . היד מושטת, מבקש רק לגעת, להרגיש ולו רק לרגע קל את עורה . להצפין רק מעט את האור של עיניה . לשוב רק עוד פעם אחת להרגיש כאדם .
