'מצאו נעול, יודע שיש שם אדם.' (מסכת תמיד, פרק א' משנה א') ************************************* בפינת רחוב, לפני זמן רב, פגשתי רוכל זקן בעל עיניים נוצצות. הרוכל ישב מאחורי דוכן קטן, עמוס במפתחות שונים ומשונים. תריסרי מפתחות. מפתחות ותו לא. הסתקרנתי, וניגשתי לשאול מי ירצה לקנות מפתח ללא מנעול. 'התקרבי', ענה הרוכל, 'והתבונני.' במבוכה קלה התחלתי לפשפש בערמת המפתחות שעל הדוכן. שלפתי באקראי מפתח זהוב ועתיק למראה. הרוכל נטל אותו מידי והביט בו ממושכות. 'בחירה מעניינת', אמר. 'היודעת את, מה נעל ופתח מפתח זה, לפני שנים רבות?' נענעתי בראשי לשלילה. 'תיבת מטמון, הרחק הרחק מכאן, מטמון של שודדי ים ספרדים בן מאות שנים… המטמון נמצא זה מכבר, ונלקח משם. ורק התיבה נותרה, על אי קטן באוקיינוס השקט, התולעים, הלחות והשנים כרסמו ופוררו אותה, והיא מכוסה אזוב ושבלולים. אם תגיעי לשם, במקרה, והמפתח איתך, תוכלי לסגור אותה, להעניק לה את המנוחה לה היא מייחלת.' איש מוזר. הנחתי את המפתח בחזרה בחשש קל, אך הוא חייך אלי, כמאשר. 'אולי המפתח הזה ישא חן בעינייך', אמר, שולף מן הערמה מפתח אפור וקטן. 'זה מפתח של קופסה קטנה, שמונחת במגירה של שידה בבית של איש בודד ונשכח. בתיבה הוא שומר מכתבים: מכתבי אהבה ישנים ומתפוררים שכתבה לו אהובתו לפני חמישים שנה. היא מתה; אינני יודע איך - אולי ממחלה, אולי מתאונה. ומדי פעם הוא מוציא את הקופסה מן המגירה, ופותח אותה במפתח זהה לזה, שהוא נושא על צווארו, סופג אל תוכו את ניחוחם, מרפרף שוב ושוב על המילים המוכרות, היקרות, המעטות שנותרו. ואז נועל שוב את הקופסה ומחזירה למגרה, עד שיבוא שוב זמן בו לא יוכל לשאת את הבדידות.' אינני יכולה לקחת מפתח כזה, חשבתי לעצמי. 'אכן, אכן,' מלמל הרוכל, כאילו קרא את מחשבותי, ושלף מפתח אחר, רגיל למראה. 'זה מפתח משובח,' אמר במאור פנים, 'מפתח של כיתה א'. דרך הדלת אותה הוא פותח נכנסים כל תחילת שנה המוני ילדים נרגשים, ובסוף הלימודים, כשהכיתה מתרוקנת, שקשוק המפתח הזה הוא הצליל האחרון ששומעים הכסאות, השולחנות והלוח לפני שהם שוקעים בתרדמה.' 'או המפתח הזה, למשל!' אמר, מניף מפתח ארוך וקודר למראה. 'מפתח של תא כלא. האסיר שיושב בו, נותרו לו עוד שלש שנים לרצות את עונשו. אינני זוכר על מה נענש. כבר זמן רב שאין זה חשוב. יום יום הוא שומע את המפתח הזה סובב במנעול בבוקר, כשהוא יוצא מתאו לעשות את מלאכתו, וערב ערב הקול הזה הוא האחרון שהוא שומע לפני שהוא נותר לבדו עם עצמו, עם חלומותיו על חופש. הוא מייחל שיום אחד יוכל להניח את ידו על המפתח הזה, כי עבורו פיסת המתכת הזו משמעה- חירות.' הרוכל התישב בליאות מאחורי הדוכן שלו. 'רבים נוספים יש, ורק את מיעוטם מכיר אני מקרוב. הנה זה, למשל,' שלף משום מקום מפתח פשוט ואפור, 'מפתח של חדר אמבטיה בעיר הסמוכה. ברגעים אלה ממש עומדת בו נערה, דומה לך במקצת, לבושה בחלוק רחצה ומציירת באצבעה סימנים ואותיות על האדים המכסים את המראה. אינני יכול לראות מכאן מה היא כותבת. אינני חושב שמן הראוי שאדע. אם אפגוש אותה יום אחד, אולי אשאל.' הרוכל השתתק, ואני המשכתי, במשך דקות אחדות, להתבונן במפתחות השונים והמשונים שבדוכן. ארוכים, קצרים, מעוטרים, חלקים, חדשים, ישנים, אפורים, חלודים, מבריקים…מפתח גדול במיוחד משך את תשומת ליבי. ארוך וכבד, מנחושת ככל הנראה, ובקצהו האחד, הקצה שאוחזים ביד כשמסובבים, היתה טבעת גדולה, בקוטר של כשני סנטימטרים לפחות. מה כבר ניתן לנעול במפתח גדול שכזה, תהיתי בשתיקה. הרוכל ננער מהרהוריו ופניו אורו. 'אוה, את המפתח הזה אני אוהב במיוחד.' אמר. הוא התכופף ושלף מיכל קטן שהיה מונח לרגלי הדוכן שלו. הוא הבריג את מכסה המיכל, טבל את הטבעת של המפתח באיזשהו נוזל שהיה בתוכו, הוציא אותו ונשף בעדינות. בועת סבון גדולה ונוצצת פרחה מתוכו, יפה וכדורית בתכלית, וצפה באוויר מסביבי. כעבור דקה פקעה הבועה וחלפה מן העולם, ושנינו חייכנו. ********************** לבסוף קניתי מפתח. בחרתי אחד באקראי, בלי להסתכל. שילמתי עבורו במפתח מצרור המפתחות שלי. המפתח של תיבת הדואר שלי, שראתה מכתבים רבים. אי אפשר היה לשלם בכסף, רק כך ניתן היה לשלם-מפתח תמורת מפתח, סיפור תמורת סיפור, נפש תחת נפש. ואני הולכת מאז עם המפתח שרכשתי לכל מקום ותקווה בליבי. מדי פעם אני מנסה אותו. עדיין לא מצאתי את המנעול שאותו נעל פעם, ושאותו רק הוא מסוגל לפתוח. יתכן ולעולם לא אמצא. ומדי פעם אני תוהה לידיו של מי התגלגל המפתח הקטן שלי, ואם אני אפגוש אותו שוב אי פעם. ואתה, הקורא את סיפורי, עמוד על המשמר! אינני יודעת כיצד השיג הרוכל את כל המפתחות. יום אחד, אולי אפילו הרגע, עשוי אתה לשמוע את שקשוקו של מנעול דלת ביתך, ובפתח אעמוד אני, נבוכה במקצת, ומחכה להזמנה להיכנס, להעניק ולקבל, סיפור תמורת סיפור.