מרחב הרחמים האנושי, בעל גבול הוא. יש מי שתמיד מוצא את מקומו: החלשים, הרדופים, הנדכאים. ויש אחרים - גנבים, רוצחים, אנסים, ושאר רעים משוקצים ומפלצים. להם אין מקום, ובצדק. אין להם מה לחפש שם, בגללם המרחב הזה קיים בכלל. והם גם לא רוצים לגור שם. רובם, לפחות. יש כאלה שנכנסים. חלקם בצעד חצוף ובקול תרועה רמה. חלקם בהיסוס, בחשש. חלקם מתחננים עד שנותנים להם. ויש איזור קטן, בפינה, שם כל אלו מצטופפים ומסתכלים מסביב בחשדנות. הם לא מדברים זה עם זה, הם יושבים ומבלים את זמנם בשליפת חיצי מבטים שנורו בהם ונתקעו בבשרם. חלקם נשארים שם לתמיד- לא נוח, זה נכון, אבל זה מה שיש. ויש כאלה שלא יכולים לשאת זאת יותר, כי הם יודעים שאין זה מקומם, לא באמת. ואותם יחידים קמים לבסוף, והולכים. יוצאים החוצה, אל מרחביו העצומים, האינסופיים של בעל הרחמים. לוחצים ידיים בפעם האחרונה והולכים איש איש לדרכו. לבדו.