כמה זמן לוקח למאוורר להשלים מחזור? נראה לי שחצי דקה, אולי ארבעים שניות. ממרומי שבתי אני יכולה לראות אות המאוורר מפנה את פניו הנה והנה, במחזוריות מרגיעה ומורטת עצבים כאחת. ויש זווית מסוימת אחת שבה הוא מופנה בדיוק לעבר פני, ומשב רוח מכה בי, מלווה בניחוח עשיר של שמפו. ממנו. אני מתבוננת בו, בחולצתו הלבנה, מעלעל בסידור שלו בשעמום קל. נדמה לי שאני יכולה לראות את השערות שלו, מופרדות כך, שערה שערה, כולן מדיפות את אותו ריח רענן, ריח של מקלחת ונעלי בית ושמיכה. ריח של נקיון, ריח שמפו. שמעתי מספרים שבמרתפי המעבדות של פרוקטור אנד גמבל יש מסדרונות ארוכים , מכוסים בכלובים מרושתים מהרצפה עד לתקרה, מלאים בארנבים אדומי עיניים. ומדענים מסורקים בחלוקים לבנים עוברים מכלוב לכלוב עם מבחנות מלאות בשמפו נסיוני ומטפטפים את מה שבתוכן לתוך עיניהם של הארנבים, כדי לבדוק אם זה צורב . ארנבים הם אילמים ולכן אף אחד לא מתהפך בלילה על מטתו כשבאזניו מצלצל בכי בארנבית. אבל דמעותיהם הצרובות, המאשימות, מתערבבות בשמפו ואנשים עם חוש ריח עדין דיו יכולים להריח אותן. הוא מרים את כף ידו אל לחיו המגולחת למשעי. צפרניו ננעצות בלחי והוא מגרד, חורש ארבעה תלמים מדממים , והדם וחתיכות העור מצטברים מתחת לצפרניו המטופחות. הוא ממשיך להתבונן בסידור בשלווה ואני ננערת, רואה שהוא בסך הכל מסיר לכלוך בלתי נראה מלסתו התחתונה, מותיר עליה את טביעות אצבעותיו, בלתי נראית, אך קיימת. המאוורר חולף על פניו שוב ואני מזהה ריח נוסף, חריף יותר. אפטרשייב, נראה לי. אחי אמר לי שכשמתגלחים היטב העור נותר חשוף ופגיע, והאפטרשייב צורב בו, כמו יוד על פצע. הוא לא נראה סובל. אני מתרכזת בלחי שלו, מתנועעת בקצב לכה דודי. אולי היא קרנית למגע, בלתי חדירה, בלתי פגיעה? אני מתרכזת עוד יותר ונדמה לי שאני מצליחה לראות את הנקבוביות בעורו, חורים זעירים וזבי זיעה. רסיסי זיעה זעירים טסים לעברי במשב המאוורר החולף, כל כדרורית קטנה מצופה בשכבת אפטרשייב ניחוחי. אף אחת מהיושבות לצידי לא חשה בהן, אבל אני מרגישה איך שהן מתנפצות על עורי, קליפתן הדקה נבקעת ותוכן נמרח על פני. אני שמה לב פתאום שאני מנגבת את לחיי בידי. אני מסיבה את מבטי ונועצת אותו בסידור. לכו נרננה… מישהו נכנס באיחור ומתיישב לידו. שפתיו נמתחות לחיוך חושף שיניים, הוא אוחז בידו ולוחץ אותה, מנענע אותה - מעלה, מטה, מעלה, מטה… מושך אותה אל פיו המחייך ונוגס ממנה בתאוותנות. הוא קובר את ראשו בתוך הבשר המדמם וזולל, מרים את פניו, מרוחים כולם בדמו של ידידו וחתיכות בשר מהבילות משתרבבות מבין שיניו ומגרגר, גרררר..גרררררר…….גררררררר…..נוהם המאוורר כשהוא חולף על פני שוב, ממלא את כולי בריח שמפו. ואני יודעת, שכמה שהוא לא יקרצף, יגרד וישטוף, זה לא יעזור. זה לא ירד ממנו. אני יודעת. ממני זה לא ירד.