והנה שכן ביתה של משפחת זוכמיר יענקל על שפת  רחוב הניאגרה ובעת שהיו אוכלין על שולחן הצהריים את ארוחתם הדלה היה האוטובוס המנסע ברחוב, מרעיש את מנוחתם של הסועדים והיו הכלים והכוסות משתקשקין הימנו ת"ק סנטימטרין מעל השולחן, עד כי נשפך המיץ על דש חולצתם של הילדים הרכים והיו מצווחין ובוכין. והייתה זאת משפחה בת תשעה נפשות שלומי אמוני ישראל המלובשין בדרך חסידי כתריאלבקה. בית דל, בעל רעפים, מט לנפול היה זה. מוזנח ומטוייח במיני טיוחין. ומזלו היה כי בקירו הפונה אל הרחוב ניתלו מודעות רבות – פשקווילין בלשון רבים, השכבה הייתה כה איתנה וחזקה עד כי החזיקה את הקיר המט לנפול כמו שנאמר "דחה דחיתני לנפול והשם עזרני" הווי אומר קיר נטוי, גדר הדחויה` (= דחופה ונוטה לנפול, סב, ד). בלשון חכמים: `דחאו` (לשעיר המשתלח ביום-הכיפורים) מתחלף עם `דחפו` (מש` יומא ו, ו; תוספתא כיפורים ד, יד)
 

והנה נחזור לענייננו - ובעל המשפחה סנדלר היה, ושם מבטחו בהשם יתברך, ופרנס את בניו בקושי מפני שכל נעלי העור נתחלפו עקב צוק העיתים בנעליים כגון ריבוק והיי טעק וקעטערפילע"ר כלשון אותו בולדוזע"ר המכסח אדמות בארץ הקודש למען יבנו כבישין ודרכי מסילות. ולכן מצא פרנסתו בקושי והלחם היה צר ואשתו פראדל מסייעת על ידו ואינה מניחה את בניה ולו רגע אחד לחצות את רחוב הניאגרה לבדם. ואלמלא הגמ"ח של חצר כתריאלבקה לא היה שפר גורלם, ולא היו לומדים בישיבות עולמה של תורה.

והנה אחד מן הילדים, עלם חמודות בשם שוניא אחד כזה עם זונגעלעך` המשתלשלין לו עד ברכיים ולבוש קפוטא חבוטה, הנה הלה הלך מחצרו של האדמו"ר מכתריאלבקה לכיוון הבית ברחוב הניאגרה ומפזם לעצמו ניגון חסידי מבית האדמו"ר אשר ששר על שולחן השבת. והנה ראה עוד אחד. עלם גבוה ושחרחר עם זונגלאלך משתלשלין לו אך בעוד זונגלאך` חסידי משתלשל לו משני צידיו הרי שלזה השתלשלו הלה מכל הכיוונים ומכל ארבע רוחות השמיים, אבל לא היה זה חסיד ולא בן חסיד ואפילו לא ממוצא פולני או הונגרי ואפילו לא מיזרחניק אלא אחד לא דתי. הלבוש כתונת צבעונין ופסים כשל יוסף הצדיק והוא בעל זקן שחור וגדול ומיני ראסטאות שלא גילח שערו ולו יום אחד בשנה והיה שערו מצופף אך ללא רמשים מכיוון שהשתמש בסבון נקה שבע. והנה הוא מהגג לו בהגיגיו ומזמר לו. והנה תוך כדי, נשמט מחיקו חריט גדוש ונחת על הקרקע בקול מרשרש והלה לא חש בכך, מחמת שיערו הרב שהיה מכסה על אוזניו והמשיך מפסע ברחוב הישר אל רחוב אחר, והנה אותו שוניא חש בכך, הרים את החריט ורץ אחרי ההלך בצעקו "היי היי ציוני איבדת משהו!" ואותו ציוני נבהל וחשב שעשה משהו לא בסדר והתכונן להחיש רגליו, אך הנה ראה את שוניא וחריטו בידו והוא נעצר על עומדו ופקח עיניו בתדהמה ושוניא הושיט לו את חריטו ואמר "את זה איבדת!" וההלך נתרגש ואמר

" אתה יודע מה, החזרת לי עכשיו את כל החסכונות שלי שאספתי לתקליט חדש! יש כאן שישים אלף שקלים!"

ושוניא נתרגש ואמר "אנחנו משפחה ענייה אך הגונה מאוד!" ואותו הלך שאמנם חילוני היה אך שומר את ספירת העומר ותשעת הימים נתרגש עד מאוד וחפץ ליתן חמש מאות שקלים ביד אותו שוניא, אך שוניא סירב. ומוש מאוד נתרשם ולפחות רשם את כתובתו ומספר הטלפון של משפחת שוניא למען יום אחד יגמול בידו.וההוא שוניא שמר את הדבר בלבו, שכן אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין.

עברו מספר חודשים והנה נתקרבה עונת הגשמים ואיתרע כי העיריה ציוותה להוריד את כל שכבות הפשקווילין מן הקירות. למען נקותם ולא שפר גורלה של משפחת זוכמיר והנה קולפה שכבת הפשקווילים מקיר ביתם באישון ליל וזו הייתה שכבה בת מטר והיו בה פשקווילין עוד מתקופת המחתרות אשר עשו שפטים בבריטים, אותם ערלים אשר באו על יהודה מממלכת אענגלענ"ד, והללו על אף כיעורם החזיקו את קירות הבית לבל ימוטו והנה נחשפו הקירות המעורערים של הבית העלוב ולמה היו מעורערין מכיוון שבמלחמת העצמאות נתקע בו אוטובוס קו 15 כשחרג ממסלול עקב עכבר קטן שעבר את הכביש וכמעט נדרס, ואם לא די בכך שנחשפו הקירות, הרי שבאותו לילה ירד גשם זלעפות והנה נפל הקיר בבום גדול על הכביש וחשף את שתי מיטות הקומותיים בהן ישנו ארבע מילדי משפחת זוכמיר: איציק, שפטיל, גימפל והתינוק ירוחם חבקוק. ואפילו לא ידעו כי נתמוטט הקיר החיצוני עד שקמו בבוקר וראו שבמקום התמונה של האדמו"ר מכתריאלבקה יש תמונה של אוטובוס קו 11, אבל התמונה זזה יותר מידי מהר והם צעקו ובכו, והנה הבית הפך לסכנה  ליושביו והללו בחסדי הגמ"ח של ירחמיאל בן מנשה ממכולת עזרא שבשכונת הבוכרים, וקנו עבורם אוהל הודי גדול ושמו אותו על המדשאה ליד הספריה של מתילדה כמו שנאמר "בנאות דשא ירביצני" ואכן העיריה המטומטמה והגשם הרביצו בהם.

והנה במוצאי שבת. עשה זוכמיר יענקל הבדלה והוא ובניו החלו לשיר את שירי מלווה מלכה  ושוניא מנעים בקולו והנה באה דמות גדולה כמלאך צבאות בפתח האוהל והיא לבושה כובע גדול כגון כובעי המאה הט"ו בקרב ילידי נאדערלאנ"ד וקולה אומר:

"זאת משפחתו של שוניא זוכמיר?"

והם ענו לחיוב ותהו מה לשעיר הנ"ז ולבנם, והנה נכנס לא אחר מאשר מוש בן ארי הידוע בשערים שכבר הוציא את אלבומו ונחל הצלחה רבה בקרב השוק  המוזיקלי, והנה הוציא מחיקו טבין ותקילין בסך עשרת אלפים שקלים, וכן סלסלאה ובה מיני מזונות בהשגחת בד"צ העדה החרדית. אך שוניא ויענקל נרתעו מסכום הכסף ולא אבו לקחתו ומוש בן ארי הרגיע אותם:

"זאת הלוואה. עד שתסתדרו."

"מה יום מיומיים? ומה הסיבה לזה שאתה מתעניין כל כך?"

ומוש סח באזני יענקל זוכמיר את שאירע ופניו שחקו כגון הזהורית שעל פני מדבר סהרה והוא מיד חיבק את בנו ואת מוש בן ארי והזמין אותו לשבת ולשיר עמם והביא לו מן המעט שנותר להם כגון צלחת גפילטע פיש שנותרה מיום שבת וגם ביצים חומות של טשולנט וקישקע  וגם הביא לו שטריימל פשוט למען יקבל חזות חסידית וינעים עמם ומיד מוש הוציא מחיקו גיטרה ששערות ממנו נשרו אל חיקה ונתפסו במיתריה, והחל לזמר עמם ולנגן והאוהל ההודי נמלא שמחה.

 ומכאן אנו למדים "שלח לחמך על פני המים" ו"החזר כסף ורכוש, בייחוד אם מדובר במוש"