לעת ערב נגעה בי הרוח הקרה,

הביאה לתוכי את בדידות האכזבה.

ניגנה סימפוניות של איבה במיתרי החלודים,

ואז קרעה את דום הלילה בקול ענות חלוש.

רקדה ברוך עדין לצליל אנקת ליבי,

התענגה על מיתתי ממסמרי האהבה.

הניחה לי ללכת אל תוך שחור הגלים,

וצפתה בשקיעתי בים המוות הגדול.

הוּלכתי שולל כשראיתיך אז בלילות,

חשבתי לתומי שאוכל איתך לשמוח.

אך ליבי הבוגדן, שוב ירק בפניי,

רצה רק להרע לי כי נדרתי לעזבו.

לאטום את נחליו הזורמים בכל גופי,

ולא לתת לו לאהוב את חלומותיו הרחוקים.

לאלם את שפתיו שלא יאמרו עוד אהבה,

שלא יתביעו חותמם בעולמי נטול הרגש.

אקח לי אז מקל, ואקח את כאבי,

אל צלילות הרי הנפש השוכנים שם, במרום.

אשקה אותו כל בוקר עם בוא השחר אל פניי,

אלמדהו תום ילדות, ואהבת הנעורים.

אגדל אותו כבן אהוּב יחיד ומיוחד,

אחכה לבוא ימיו אל גיל הנעורים.

וכשיגע אז זמנו לצאת חיש אל הדרך,

אשלחהו עם תרמיל עמוס בחום ואהבה.

שלא ישכח מאין בא, יחפשני לעת ערב,

וינגן בעצבותו את שיר האלם החלוד...