לֶכַה אצל פרדס הרגש,

וקטוף עִנבי קציר בתום.

מלֹא כפיך אַסֶף תמר,

וּרְאֶה טוּב אֶרֶץ נסתרות.

משֹך ידיך בשְכָר היין,

שא עיניך למרום.

הַלֶך בין כרמי הגעגוע,

ונְטַע זרעי תקוות יתום.

הַבֶט נו בי ודַע כי צר לי,

מָאוׁר פניך בי נגע.

נְטֹל ידְי וקחני מזרחה,

לצפות שוב בשמש, בגווני הכתום,

הַסֶר את קליפות הכאב מליבי,

וחבקני אליך, לחיקך האוהב.

נָחְמֶני ממילותיך החוסות לנפשי,

וחָבֶר את ליבי כקֶדם, בחום.

הבא לי מדבש התמרים של גנְךָ,

שירווח לחיכי החנוק מבְכי מר.

השקיני יֵינך הכהה, האדום,

ואשכב תחת דקל הפרדס, הס לישון.