ירדה העלמה אל הפלג,

גם האפרים נעמו לה.

שלמתה הכרוכה לירכיה,

ובידה אחזה נעליה.

וההדס שעל גדת החזרן,

ריחו זרע למרחוק.

והתור את קולו לשקט רטן,

רק דג הזהב עוד ישתוק.

וביער רעב הזאב,

והסבתא תבשיליה רקחה.

וכיפה אדומה, הילדה התמה,

אגדה רקמה עד כאב.

וההיכל כבוי האורות,

כאש התלקחו אורותיו.

ורק נעל עקב על אותן מעלות,

לנסיך ציפתה לתקוותיו.

ועמי ותמי עדיין נסים,

 ואי מי יעצור מנוסתם.

וברון מינכאוזן כאותם הניסים,

לא יחדל, לא יגווע, לא יתם.

ואנו המנסים אגדות להחיות,

וזאב של "אין זו אגדה".

איננו יודעים כבר מה להיות,

האם קסם, אגדה, הרפתקה.

זכויות שמורות - יואל מצגר

ארץ הגליל.