היא שוב מסתובבת נזעפת. אוף! מה יש לה הפעם? שוב כל המתכונות והמבחנים האלה מוציאים אותה מדעתה! אז מה אם מחר מתכונת והיא עוד צריכה גם להצהיר בתקופה הקרובה (עד מחרתיים. ניחא. אז מה? גם אני הייתי צריכה להצהיר בתקופת הבגרויות שלי.)??? זאת ממש, אבל ממש לא סיבה להיות כל - כך עצבנית! אני חושבת שהיא קצת נסחפה. גם אני עברתי את זה פעם. כן כן! עד כמה שזה היה נשמע לה משונה ומוזר ("דיי! נו! אתם לא מבינים. אז תשתקו כבר!!") אני גם לא מבינה למה היא כל - כך כועסת שאומרים לה את זה ('גם אני עברתי את זה פעם'
"ואז מה? הכל השתנה מאז ועד היום!!") זאת האמת הרי, לא? אני הריי גם הייתי תלמידה בעברי הלא רחוק (בעצם... אולי זה כבר כן נחשב לעברי הרחוק...?). ועברתי את זה בשלום, למרבה הפלא... משמע - גם לה יש סיכוי כזה. אם היא רק תקשיב לנו. לגדולים ממנה. להורים שלה! לדודים שלה. לאחיותייה הגדולות!! מה יש? אז מה אם היא חושבת שאנחנו סתם מתלהבים כשאנחנו אומרים להם את זה? זה לא אומר כלום. אבל ממש כלום. כי באמת עברנו את זה. וזה שזה נשמע לה (אולי, בעצם, זה נשמע ככה לא רק לה? גם הילדים הקטנים יותר כעסו שחפרתי להם במוח...) חפירות לא אומר כלום. די. מחר היא תיגש לזה. ניראה איך היא תהיה אז. עצבנית יותר? עצבנית פחות? ניראה כבר. אני מקווה שפחות, אבל שתודה שצדקתי. אני תמיד צודקת בקטעים האלה. תמיד.