"הפיהוק הרחב כמעט וקרע את פניו של הבחור, ובכל זאת הוא לא מש ממקומו, לא רצה לחזור לבית, מה כבר יש לו לחפש בו? אבא ואמא שצועקים זה על זו? בשביל מה לו? עדיף כבר להישאר עם כל החברים, אמנם הם לא האנשים שמלכתחילה היה יושב איתם, אבל אם אין ברירה, אז גם הם טובים בשבילו. למרות שהם באים ממשפחות עבריינים. ובעצם...:'גם אני ממשפחה כמו כולם כאן! אז מה יש לי מהם? מה, אני יותר טוב? אני בדיוק כמו כולם כאן! אז שאני אפסיק לבלבל לעצמי במוח! מה, אני יותר טוב? ואולי ההורים שלי יותר טובים מההורים של כולם כאן? כולנו הגענו כאן למקום הזה ולדרגה הזו בעיקר 'בזכות'' וכאן שטף את פניו של הנער עוד חיוך מריר:'ההורים שלנו. האחים הגדולים שלנו. המשפחות שלנו. אז אני לא יותר טוב מאף אחד כאן! ושאני אפסיק לחשוב שאני כן!!'
הם העבירו בינהם את הפחית של המשקה, ושוב החלו לרוץ במוחו ההרהורים;
´מה יש לי?! זה כולה XL, וידוע לי על בחורים מבתים טובים שגם שותים כזה...´
חייך לעצמו, ולגם גם הוא; ´נכון, הם לא טרחו לקנות את זה, אבל אז מה? כולם קונים? יש הרבה גנבים. אנחנו שייכים, הריי, למה שנקרא: ´משפחות מצוקה´ אז למה לא?´
הוא הרגיש טעם מריר, וידע שהוא נובע מתוכו, לגנוב לא היה אצלו באופי, אבל הוא עשה את זה, כי ´כולם עושים ככה ממשפחות כמו שלנו!!´
"אז מה קורה, חבר´ה?" שאל עמי אגב צחוק - מתעלם, מן צחוק כזה, שהחיים הרגילו אותו לצחוק,
כולם הצטרפו לצחוקו הפרוע, בצחוקם המופרע לא פחות, נהנים ממציאת עוד אנשים שחשים כמותם. עוד אנשים שלא עושים מה שצריכים לעשות. עוד אנשים שמתחילים להתדרדר אליי פשע. ושאינם רואים בזה רע, וגם אם רואים - אז 'אנחנו ממילא כבר כאן. ואין לנו שום אפשרות לעצור את זה!!'
הוא הרגיש לא שייך, אבל...
´מה אני אעשה בבית? אצטרף למריבות ההורים? לא אכפת להם מזה שהבן שלהם כאן, לפי זה שאני יושב כאן, ולא רואה אף אחד מהמשפחה שלי בא להוציא אותי מכאן...
טוב, זה לא מדוייק ש´אף אחד´, כי הרי כן בא לנסות להוציא אותי איזה קרוב רחוק, איכסה! דוס שכזה! באמת חשב שאני אבוא איתו?! עדיף לי כבר להיות עם חבורות הפשע האלה, רק ש...´ אבל מה? אפילו הוא בעצמו לא ידע כיצד להסביר לעצמו את המעין ´מיני סלידה´ שהוא חש כלפי כל חבורות הרחוב הללו, שהוא מבלה בחברתן את הזמן עד לשעות הקטנות של הלילה.

´מה אני עושה כאן, בעצם?! זה לא המקום שלי, כשעוד למדתי - הייתי בחור מבריק! מה אני עושה כאן עכשיו? למה לא המשכתי בלימודי? אני צריך את זה! זה היה יכול לעזור לי עכשיו בהתמודדות עם החיים! רק בגלל שכולם בשכבה לגלגו עלי הייתי צריך לעזוב?!´
הוא המשיך לשהות עם ה´חברים´ שלו, כשהוא מתחיל להרגיש דחייה כלפי עצמו ולא רק כלפי החברים שלו, שהלא הוא הולך ונעשה כמותם, בעל דיבור מתנשא ומלגלג שבטוח בעצמו. יותר מידי בטוח בעצמו.

´מה אני אעשה עם החיים שלי? אני חייב להפנות אותם אל אפיק נורמלי יותר! מה אני רוצה לצאת, כמו ההורים שלי? כמו אחי הגדול, שכבר יושב בכלא? להמשיך ולדמות ל´חברי´ מיום ליום? לא רוצה! אז מה אני אעשה?! אויי... אלוהים!´ הוא נאנח עצמו בשקט. לחבריו, כמובן, הוא לא העז לומר דבר.

עד שיום אחד הוא החליט לקחת את עצמו בידיים. והחליט ש...
´בעצם, אין לי כבר מה לעשות! שאני מה? אלך למשרד הרווחה? ככה אני רק אסגיר את ההורים שלי, לא? אוף!´ הוא העלה חצי אנחה, ´מה אני אעשה? אני חושב שאני פשוט אלך למשרד שאמור לטפל בי. שיטפלו בי. ואולי אף אחזור ללימודים!!´
והוא אכן חזר ללימודים, לחברים שזלזלו בו, לכעסים. לבית הוא כבר לא חזר, הוחלט שההורים שלו לא יותר מידי כשירים על מנת לטפל בילדים, אבל הותר לו לפגוש אותם כמה פעמים בשנה, וניתנה לו האפשרות של הלמידה המוצלחת, החברים אט אט החלו להעריך את כישוריו, והוא המשיך לאוניברסיטה וכאשר הוצעה לו משרה כעובד סוציאלי הוא הסכים מייד וכשאמרו לו שיש משפחות עם ילדים במצוקה, ממש כפי שהוא היה בצעירותו הוא הסכים מייד לטפל בהם,
וכך הוא עשה, או, לפחות, משתדל לעשות. עד עצם היום הזה ממש! אתה מבין? הבחור הזה זה אני! ואם תדע לעשות זאת גם כן תוכל להנצל מתרבות זוועתית של סמים. בחורות. שכרות. גניבות. מה אתה אומר? עם טיפול צמוד שלי!!"
חיך האיר את פניו של הנער ממשפחת המצוקה, אשר לו סיפרתי את סיפור נערותי, והוא החליט לתת בי, העובד הסוציאלי את אמונו. הידד!