נפרצה בי שמחה
כמוה כשלג עמוס
נפרש שווה בין שווים
במדרונות האורן.
דקרה דאגה
כמחט האורן בשער הגאי
אשר דמעות הפתיתים
זלגו מקצותיה.
מרה השתיקה בשרון,
עצי הפרי חפויים בגשמם
מגלגלים רעמים לפתחך.
כל דרכיך אלי העלו בוץ,
ניקזו אגנים זעמם הרטוב.
פסקה השמחה
נותרתי דואג כחופת כוכבים,
להסביר את דרכך,
ללחוש על השלג...
תגובות