ניצבנו מעגל גדול, עמדתי מחוץ לו, נצמד מפחד לקירות החדר, מחכה אולי אוכל לראות את נשמות הנספים בתא זה, אולי אצליח לראות את ערימות האחים שנשארו לבסוף, אחרי האוויר הממית,
ואבא,
אבא הוריד לי גשם של דמעות, שיחסום את עיניי, שיחסום את המראות, ואוכל רק לדמיין בראשי, שיכאב לי קצת פחות,
והדמעות אינן מפסיקות לרדת, יורדות ועולות בראשי,
ובעודנו שרים את "תפילה לעני כי יעטוף..."
זה פגע בי, ראיתי זאת!
אנשים עולים ויורדים מן החדר, צופים ובוכים יחד איתנו, לא נותנים לנו לעזוב, שלא נשכחם!
כי אם לא נזכרם, מי יזכור...?
