העצים האלה, עומדים זקופי קומה, גבוהים, ניצבים שורות שורות, גבוהים עם נמוכים, רחבים עם צרים, כולם יחדיו עומדים
דום!
מכבדים את אדמת המוות הארורה, צמרותיהם מזמרות עם ציפורי השיר, בניגונים עצובים ושמחים כאחד.
נטועים בחזקה, עם שורשים עמוקים,
כמו סבתא.
שכאבה את אותן הזוועות, ועליהם נוטשים אותם כל סתיו וסתיו,
כמו בניה של סבתא,
אבל בניה שלה, לא ישובו לעולם...
הם תקועים במקומם, בעיני רוחם ראו והעידו לפרעות שהראו.
שמעו הכל, ועצמו עיניהם בכדי לא לבכות.
קראו בקולם לציפורי השיר שינדדו רחוק, כדי שלא תפסק שירתם הערבה, שלא יגמר האור בבקרים, בימים ובלילות.
שתתישבנה להן על צמרות אחרות, בקומות של יערות אחרים.
שיקשיבו ויפנימו את זעקות המוות וינחילו אותן לכל עובר ושב בדרכו.
וענפיו של הזקיף מזדקרים לכל עבר, מתפתלים,זוחלים, מנסים למצוא דרך לברוח,כי לא על רוחם להשרף, הם דקים ושבירים, נעוצי אימה שיפַגעו, לא חוסים צל על אף אורח.
הם יעידו, העצים, הפרחים, המחטים של האורן הזקן, הענפים השבורים והרצוצים על האדמה, האפר של אדמת הקדושים, כל אלה יעידו על נהרי העצב שזרמו בליבותיהם של אחינו, כל בית ישראל!
