בלחישות הרוח,
הנאספות בתלתלייך הבדורים
שותק האופק אליך.
קווי רכסים בגוונים של טרם שקיעה
נחתכים ונשברים מין הרקיע
אל כפות רגליך למודות האדמה
וכיוונם מעלה מעלה אל מחצבתם.
אל מקור הרוחות.
המפזזות בצלקות ההרים
זורות מוץ ועלווה בענייך.
קו ההרים הוא קו האופק
בוא ההרים אסופים מחלומותיהם
ומדברים בתכלת עזה,
תחתיו קו רוחות הקיץ
הלוחשות את כאב נגיעתן בהרים התלושים.
ואתה אופק ואתה קו נישבר
חולם הלאה הלאה אליך
ולוחשת בדיו את חלומותיך הכמוסים.
